השחקנים שעשו לנו את העשור הראשון של המילניום בקולנוע

ווס אנדרסון הזריק חיים חדשים בקריירה של מאריי כשליהק אותו בתור הנמסיס של מקס פישר ב"ראשמור" (1998). בשנות האלפיים העניק לו אנדרסון מתנה נפלאה נוספת כשגייס אותו כדי לגלם את סטיב זיסו ב"עמוק מקום" (שודאי ייזכר כאחד מתפקידיו הגדולים ביותר), ומצא לו מקום גם ב"משפחת טננבאום" ו"רכבת לדארג'ילינג". חוץ מאנדרסון, מאריי השיג לעצמו תפקידים מעולים גם אצל סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו") וג'ים ג'רמוש ("פרחים שבורים"), ואלה סייעו להפוך אותו לנער הפוסטר הבלתי מעורער של מלנכוליית גיל העמידה בשנות האלפיים. בגנותו ייאמר שהוא עשה גם שני סרטי "גארפילד" נוראיים, אבל לפחות הוא היה מספיק ג'נטלמן על מנת להתנצל על כך.

הית' לדג'ר היה בעיצומו של מסע מרתק כשמלאך המוות התדפק אצלו בדלת. העבודה האינטנסיבית והמהדהדת שעשה ב"מונסטר בול", "הר ברוקבק" ו"האביר האפל" הייתה אמורה להיות רק המערכה הראשונה של הקריירה שלו. באסה.

בעשור האחרון השחקן הספרדי הפראי, האצילי והמעולה הזה הראה לנו שהוא יכול להיות גם אנושי ("ימי שני בשמש"), גם סקסי ("ויקי כריסטינה ברצלונה") וגם מעורר השראה ("הים שבפנים"). הגיע לשיאו כשגילם את הנבל המנוול אנטון שיגור ב"ארץ קשוחה".

התפקיד זוכה האוסקר שלו כמקסימוס ב"גלדיאטור" (2000) הוא אחד מהתפקידים האייקונים והאהובים של שנות האלפיים. התפקיד שלו כג'ון נאש ב"נפלאות התבונה" (2001) הוא אחד המפוקפקים ביותר (וכמה טוב שלא זכה באוסקר גם עליו). מאז בעיקר אכל דונאטס ורב עם עיתונאים. אבל למרות שהעביר את העשור הזה בהילוך שני ("סינדרלה מן", "אדון ומפקד", "3:10 ליומה", "שם המשחק"), ולמרות "אמריקן גנגסטר" ו"שנה מופלאה", קרואו נותר אחד מהלידינג-מן האמינים והרציניים ביותר. נראה אם המשפט הזה עדיין יהיה רלוונטי אחרי "רובין הוד".

שלושת סרטי ג'ייסון בורן שעשה הפכו אותו לגיבור האקשן הגדול בעולם. בין לבין שיתף פעולה עם במאים כמו סקורסזה ("השתולים"), סודרברג ("המודיע", סרטי "אושן") וטרי גיליאם ("האחים גרים"). בקרוב ייצא סרט חדש שהוא עשה עם קלינט איסטווד (על נלסון מנדלה), ומיד אחר כך יגיע עוד אחד שעשה עם פול גרינגראס (הבמאי של "זהות אבודה"). בהמשך ממתין לו דייט עם האחים כהן. במלים אחרות, איפה הוא ואיפה בן אפלק.

בעשור האחרון הפך סמית' לטום קרוז החדש, והוא פחות או יותר הדבר הבטוח היחיד בהוליווד. לא משנה מה הוא עושה, ולא משנה אם התוצר הסופי מוצלח או מביך, הסרט הופך ללהיט מטורף. קומדיות ("היץ'", "הנקוק", "גברים בשחור 2"), דרמות דביקות ("המרדף לאושר", "שבע נשמות"), אקשן ("אני אגדה", "אני רובוט", "בחורים רעים 2") – הבחור הזה טובל את הנסיך המדליק שלו בכל. בהחלט יש מצב שבעשור הבא נראה אותו מתחיל לקפוץ על ספות.

את התפקיד כאראגורן ב"שר הטבעות" קיבל ברגע האחרון, אחרי שהבחור שנבחר במקור נמצא לא מתאים. שיתף פעולה פעמיים עם דיוויד קרוננברג ("היסטוריה של אלימות", "סימנים של כבוד"), ובשתי הפעמים הגיש הופעות וירטואוזיות ומדהימות שייזכרו לדורות. שחקן רציני מאין כמוהו שזכה סוף סוף להכרה אחרי שני עשורים בשולי הוליווד. בקרוב נראה אותו ב"הדרך", על פי ספרו המופתי של קורמאק מקארתי ("לא ארץ לזקנים").

הדבר הכי קרוב ל"כוכב קלאסי" שיש להוליווד להציע בימינו, למרות שמבין הסרטים בהם כיכב בעשור האחרון, רק סרטי "אושן" הצליחו לשבור קופות. לזכותו של קלוני ייאמר שהוא מקפיד לשתף פעולה עם במאים מעניינים ושהוא משתמש במעמדו כדי לקדם פרויקטים שהוא מאמין בהם. השיא שלו כשחקן בעשור הזה הגיע כבר ב-2000 בתפקיד הקומי המושלם והמאוד מפתיע שעשה ב"אחי, איפה אתה?", של האחים כהן (היי, מי ידע שהוא מסוגל לדבר כזה?). אבל היו עוד כמה היי לייטס, כמו "סוריאנה" (שהביא לו אוסקר), "לילה טוב ובהצלחה" (שאותו גם ביים), "מייקל קלייטון" ו"לקרוא ולשרוף". גם סרטו החדש, "Up in the Air", עושה קולות של אוסקר.

החל ב"You must kill the prime minister of Malaysia!!", המשך ב"So much room for activities!!", עבור ב"We're going streaking!!", וכלה ב"Shake and Bake, Cal!!", לא תמצאו שחקן נוסף בעשור הזה שהיה כל כך מצחיק, כל כך הרבה פעמים. מוגאטו, ריקי בובי, רון בורגונדי, Frank the Tank; רשימת הדמויות הקורעות שגילם פארל נמשכת ונמשכת, וכוללת גם הופעות אורח גונבות הצגה בסרטים כמו "לדפוק חתונה" ו"סטארסקי והאץ'". והדובדבן? גם מהסרטים הפחות טובים שבהם נטל חלק (כמו "Land of the Lost", "Semi Pro", "מלינדה ומלינדה", ואפילו "The Goods") ניתן לדלות לפחות כמה רגעים מצחיקים. זה אמנם לא תמיד שווה את המאמץ, אבל הדבר אפשרי מבחינה תיאורטית.

השחקן העצלן הזה כמעט ולא עשה סרטים בעשור הזה. אבל כשכן החליט להגיע לעבודה, הוא בהחלט דאג לכך שהתוצאה לא תישכח לעולם. דיי לואיס לא התקשה להיות הדבר הטוב ביותר ב"כנופיות ניו יורק". והתפקיד העצום שפול תומס אנדרסון כתב עבורו ב"זה ייגמר בדם" סיפק לו את התירוץ המושלם להגיש את אחת מתצוגות המשחק הגדולות ביותר והמחשמלות ביותר בהיסטוריה. העובדה שהוא מככב ב"Nine", סרטו המדובר של רוב מרשל ("שיקגו") שייצא בקרוב, היא הסיבה היחידה שאני מצפה לו.

הוא ידע עליות, הוא ידע מורדות, הוא עשה הרבה סמים ואפילו ישב בכלא, אבל לאורך כל הדרך הוא היה, ונותר, שחקן יוצא מן הכלל. את רוב העשור בילה בתפקידי משנה מגוונים בסרטים כמו "נערי פלא", "קיס קיס באנג באנג" ו"זודיאק". ואז, פתאום, בזכות מכת אחת שתיים מרשימה שהורכבה מ"איירון מן" ו"רעם טרופי", הוא הפך לגדול יותר מאי פעם. הגיע הזמן באמת. אוטוטו הוא חוזר בתור שרלוק הולמס. וגם בתור טוני סטארק הוא יחזור בקיץ הקרוב.

במשך שנים סירב לביג באקס והעדיף לעבוד רק עם במאים שאהב, ורק על פרויקטים שעניינו אותו. כתוצאה מכך, דפ היה לאחד מהשחקנים המעניינים ביותר בסביבה, וחוסר נכונותו להתמסחר עוררה הערכה רבה. אבל עם פרוץ העשור הנוכחי, ג'וני החליט שהגיע הזמן לגזור קופון. זכותו המלאה. התוצאה - קפטן ג'ק ספארו, בטרילוגיה שעשתה זיליון דולר – אמנם מצאה אותו מוכר את נשמתו לשטן (או, במקרה הזה, ג'רי ברוקהיימר), אבל איכשהו, הוא יצא בסדר גם מזה. חוץ מלשחק בפיראטים דפ בעיקר נח על זרי דפנה, ובכל זאת הוא מצא את הזמן להזכיר לנו מפעם לפעם שלפני שהוא זונה, הוא שחקן (ע"ע "היו זמנים במקסיקו", "שאיפות", "צ'רלי וממלכת השוקולד", "אויבי הציבור"). יפה מצדו.

הוא היה אחלה בתור הצועני המתאגרף ב"סנאץ'" (2000), אבל במשך רוב העשור קשה היה להגיד שבראד התאמץ יותר מדי כדי להוכיח שהוא יותר מפרצוף מאוד יפה שנשוי לפרצוף מאוד יפה אחר (ע"ע "המקסיקני", "משחק ריגול", סרטי "אושן", "מר וגברת סמית'", "טרויה"). כמו אשתו הפחות מוכשרת (אך הלא פחות מאוד יפה), גם הוא ניסה לתקן את הרושם עם כמה סרטים אמנותיים לא ממש מרשימים ("בבל" ו"ג'סי ג'יימס"). אך בניגוד אליה, בזכות "לקרוא ולשרוף" ו"ממזרים חסרי כבוד" הוא הצליח סוף סוף להשיב לעצמו את הגרוב שהוא מעולם לא ידע שהיה לו. והוא גם היה מאוד יפה ב"בנג'מין באטן".