מעורב נורווגי

לא קל להגיע למופע של האנה האקלברג נטול ספקות. אלבומיה של היוצרת הנורווגית הצטיינו לא אחת בצלילים של משאית ברוורס והחשש המקנן הוא שמופע בסגנון הזה, כלומר נטול מהירות ושירים מדבקים, יהפוך את החוויה במועדון הבארבי בתל אביב לקשה מדי לעיכול באמצע שבוע עבודה. אבל האקלברג הוכיחה שלא כל מה שיוצא מסקנדינביה חייב להישמע כמו צפצופי שמחה של לווייתנים ואת המופע היא פתחה בשורה של שירים חשמליים ומצוינים ששילבו בין האהבה שלה לחומות הדיסטורשן העדינות של השוגייזינג לבין קולה הרגיש והמעניין.

החלק הזה, שהסתיים בשיר עם ריף דומה להפליא לזה של "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גרוס וגנר, הכניס את הקהל הספקן לעניינים ואפשר להאקלברג לחתוך לקלידים ולאתגר את באי הבארבי בשירים איטיים ומורכבים יותר. השירים האלה שחררו אותה להפגין יכולות ווקאליות קיצוניות ובעיקר להעניק תשומת לב למתופף המצוין שהגיע איתה, כשגם הגיטריסט לא בדיוק פראייר.

בחלק הזה, האקלברג הזכירה גרסה מעט אקספרימנטלית של מארינה מקסימיליאן בלומין. שכן, גם מארינה עובדת הרבה על שילוב נכון בין קלידים ותכנותים, קול מיוחד ולהקה מגובשת. יחד עם זאת, למארינה יש יתרון קל מבחינת הנוכחות בימתית שלה ואילו להאקלברג יש יתרון בכך שהיא פשוט יוצרת בסקנדינביה, אזור שיודע לטפח את היוצרים שהוא מצמיח ולאפשר להם להגיע למדינות כמו ישראל כדי להפגין את כישרונם ברבים.

בחלק השלישי של המופע, האקלברג חזרה לחומרים ישנים יותר וביצעה אותם בגרסאות הרבה פחות מורטות עצבים מאלו שמופיעות באלבומיה. נדמה שמדובר בהפקת לקחים מהופעות קודמות, בהם כנראה הבינה שהקלישאה "כולם רוצים שירים פשוטים" עובדת בכל מקום על הפלנטה. לאורך כל הזמן הזה שבו היא שרה על שברים, רוחות וכל מיני דברים שמעסיקים אזרחים נטולי אביגדור ליברמן על הראש, האקלברג הפגינה מתיקות וחום שהזמינו את הקהל לשקוע בתוך המוזיקה שלה.

אורך ההופעה התאים בדיוק מופתי לאופי המוזיקה שנוגנה, ובאחד המשני ההדרנים שהגיעו לאחר מכן, האקלברג השתחררה מעט וביצעה קאבר צבעוני ונהדר ל- "All Day And All of The Night" של הקינקס – ביצוע שחיבר היטב את סיום המופע עם השפעותיהם של הפיקסיז ופי ג'יי הארווי שנשמעו בתחילתו.

מועדון הבארבי לא היה מפוצץ, אבל כל מי שנכנס הבין שקצת יותר אנשים לבושים בחליפות והאווירה האירופאית היתה יכולה להיות מושלמת. ביצוע אפקטיבי של שירי האנה האקלברג דורש שקט סטייל מארב בלבנון, ואכן כך היה לאורך רובה המוחלט של ההופעה, כשבסיום כל קטע הדממה הומרה במחיאות כפיים ושריקות של אוהדי כדורגל.

האנה האקלברג מעולם לא היתה רב מכר עולמי, גם לא בתחומי האינדי. למרות זאת, נראה שלאנשים היה מובן מאליו שזמרת כמו האקלברג תבקר בישראל במסגרת הטור האירופאי שלה, כאילו הופעה בישראל כבר עברה את שלב ה"אני חייבת לבקר בכנסיית הקבר/כותל המערבי/מסגד אל-אקצה" והפכה לנקודה נוספת על המפה שיש לסמן עליה וי. אלו חדשות טובות לסצנת הפקת ההופעות מחו"ל בישראל, שאין ספק שהגיעה לרוויה אחרי אירועי הקיץ הרבים. אם יש מאות בודדות של אנשים שלא ייתנו להאקלברג ללכת בלי שני הדרנים לפחות, אולי אנחנו באמת חלק מאירופה ולא רק בספורט.