כונן דיסק

אחרי שלושה אלבומים, שנמכרו ב-36 מיליון עותקים, ותשעה פרסי גראמי, "נורה ג'ונס פונה לכיוון אחר". כך, לפחות, נכתב באתר הרשמי שלה. התוצאה היא 13 השירים של אלבומה החדש, "The Fall", שיצא בלייבל Blue Note מבית EMI. האלבום הופק מוזיקלית על ידי ז'אקה קינג, שעבד עם רשימה מרתקת של אמנים, מקינגז אוף ליאון דרך טום וייטס ועד הרכבי אינדי כמו Clinic ו-Be Your Own Pet. אורחים מעניינים באלבום הם ריאן אדמס הבלתי נלאה ו-וויל שף, שביקר בארץ לא מזמן עם להקתו אוקרביל ריבר. לצדם, מופיע באלבום גם ג'סי האריס שכבר שיתף פעולה בעבר עם ג'ונס.

הכיוון החדש של ג'ונס נובע בין השאר משתי פרידות שחוותה. לאחרונה. האחת היא מהלהקה שליוותה אותה עד כה. השנייה היא מבן זוגה לחיים ולמוזיקה, לי אלכסנדר, שלו כנראה מוקדש השיר “You’ve Ruined Me". (למי שמודאג ממצב הרומנטיקה בחייה של היפהפייה בת ה-30 או, לחילופין, רוצה לנסות להשיג טלפון, נאמר רק שג'ונס כבר הספיקה למצוא לעצמה בן זוג חדש.) בכל אופן, את השינויים הטכניים והאישיים האלה ממירה ג'ונס באלבום החדש לצליל סמיך כמו שהיא אוהבת, אם כי כזה שבהחלט יש בו שינוי לעומת שלושת אלבומיה הקודמים. גם התבגרותה המהירה להפליא של מי שפרצה לזירה בגיל 22 עושה את שלה והשירים של ג'ונס ספוגים בגעגועים (“Back to Manhatan").

האלבום של ג'ונס יצא רשמית ב-11 בנובמבר ביפן, ב-13 בנובמבר בגרמניה ובהולנד, ב-16 בנובמבר באנגליה ובצרפת וב-17 בנובמבר בארצות הברית. בשל סמיכות התאריכים, קשה לאמוד את האופן בו התקבל האלבום לפני תחילת השבוע הבא. יחד עם זאת, כדי בכל זאת לקבל אמדן מסוים, נאמר רק שהסינגל "Chasing Pirates", ששוחרר בסוף החודש שעבר, הצליח להשיג מיקום לא רע בטבלאות המוקדשות לז'אנר האדולט קונטמפוררי. כך, למשל, בטבלת ה-Triple A של ארצות הברית, פורמט מדידה הבנוי מראשי התיבות Adult Album Alternative, נכנס "Chasing Pirates" עם שחרורו הישר למקום ה-13 – מקום שרק יוצרת אחת פתחה במקום גבוה ממנו: ג'ונס עצמה. באנגליה חיכתה לשיר קבלת פנים פחות חמימה והוא כלל לא נכנס לטבלה. לעומת זאת, יפן, המדינה הראשונה שבה יצא האלבום באופן רשמי, פרגנה לסינגל עם מקום רביעי בטבלה.

בבילבורד האמריקאי, ג'ונס התפזרה בין מצעד הג'אז (8 בשיא), האדולט קונטמפוררי (24) והרוק (46). יחד עם זאת, במקרה הזה מבחן השיר לא מעיד על דבר, שכן הציפייה הרווחת בקרב מומחים היא שג'ונס תכניס אלבום רביעי ברציפות למקום הראשון בטבלה וזאת על אף שבמקביל לו יוצאים אלבומים חזקים אחרים כדוגמת אלה של ג'ון מאייר ו-50 סנט.

כפי שאמנית מסוימת, העונה לשם נינט, שמה לב בימים האחרונים, כשמכריזים על "דרך חדשה" כל המבקרים דשים בשאלה עד כמה טובה היא הדרך. במקרה של “The Fall", הדעות כצפוי חלוקות, אם כי הנטייה היא להעביר את ג'ונס. הביקורת של ג'ון פרלס בניו יורק טיימס היתה חיובית למדי: "בזהירות אך במתכוון, ג'ונס פתחה בהתחלה חדשה", כתב והוסיף כי הסגנון החדש הוא "ההתרחבות הקיצונית שהמוזיקה של ג'ונס נזקקה לה".

גם הגרדיאן מפרגן לשינוי, אולם טוען שהאלבום לא נעדר נפילות ולכן מסתפק בציון של שלושה כוכבים מתוך חמישה. ברולינג סטון כתב וויל הרמס דברים דומים שהספיקו לחצי כוכב יותר מהגרדיאן. הטיימס האנגלי, שזכה בכתבת מגזין נחשקת בה ג'ונס הודתה שהיא מרחמת על איימי ויינהאוס, ידע להכיר תודה והעניק ארבעה כוכבים נלהבים לצליל החדש של ג'ונס. גם ה- All Music Guide משתפך על “The Fall" שנראה בעיניו כיצירה השלמה ביותר של ג'ונס וראוי לכל כוכב מהארבעה וחצי שהעניק לו.

בצד המאוכזבים מאלבומה של ג'ונס נמצא המגזין Entertainment Weekly בביקורת שנונה ומשעשעת וציון B מינוס לאלבום. ביחס לשורה של ג'ונס מהשיר "Chasing Pirates" ("אני לא יודעת איך להאט את זה, המוח שלי במירוץ") נכתב: "אפשר רק לקוות שפעם אחת ג'ונס תשתחרר מסטטוס נערת הזהב של האדולט קונטמפררי ותתן למירוץ להתחיל". הוושינגטון פוסט התעלל בג'ונס אף יותר: המבקרת אליסון סטיוארט כתבה כי "כשג'ונס כותבת 'טרם סיימתי את הלילה' היא לא מחפשת להתפרע, היא פשוט רוצה לסיים את הספר שלה".

נורה ג'ונס נמצאת בשלב כמעט טראומטי לכל אמן. שלב שבו לאף אחד אין מושג אם כאן מתחילה הנפילה הכואבת או שמא יכולתו של האמן לקרב אליו את הקהל כל כך חזקה, שהקהל יספוג כל טלטלה אמנותית מצדו. בנקודה זו, משקל הביקורות מוטל בספק, שכן גם הן נכתבות מתוך חשש שהן שוב יתגלו כבלתי רלוונטיות. מצד שני, כולם רוצים לומר שהם ידעו שהחלה שקיעתה של הזריחה. "The Fall", אם כך, יכול להיות שם האלבום המדויק ביותר שניתן אי פעם או הסתלבטות בשווי מאות מיליוני דולרים על חשבון קובעי הטעם.

שלושה אלבומים הספיקו כדי לקבוע שהמוזיקה של נורה ג'ונס היא מסוג התענוגות שרק קריאת דוחות מס של שמאות רכב משתווה אליהן. דווקא מתוך גישה זו, "The Fall" נשמע כמו הפתעה נעימה, כזו שמתכתבת עם היצירות של פטריק ווטסון, כוכבות האינדי Feist וקאט פאוואר, וגם טום וייטס של סוף הניינטיז. אפשר לציין את "Young Blood" ככיוון שמעניין לשמוע את ג'ונס עוסקת בו יותר וגם את הגרוב של "It's Gonna Be", אך השינוי עצמו לא דראסטי דיו כדי להפוך את ג'ונס לאמנית הדרה בשורה אחת עם ההשפעות החדשות שלה. גם לא לכוכבת ברדיו הישראלי, שממילא לא יודע להתייחס למוזיקה לועזית מהז'אנר הזה וגם לא לשינויי סגנון – בין אם הוא קורה באנגלית או בעברית.