"הם משתמטים, קיבינימט!"

גיא לואל לא צריך שיגידו לו שהוא שחקן גדול. אפילו להיפך. אם יש משהו שהוא אוהב על הסט – בין אם הוא בבית צבי, בו למד משחק, בין אם בתיאטרון, בטלוויזיה ואפילו בקולנוע – זה וויכוח בריא. כזה שיש בו הרמת טונים במידה ואם אפשר גם ניצחון קטן – לא רק במאבק על שורה שלא מספיק טובה בעיניו, אלא, בלי להתבייש, גם על סצנה שלמה שדופקת את העלילה לדעתו.

התכונה הזו לא מפתיעה כלל את מי שראה את האופן שבו לואל משחק את דמותו המצליחה ביותר עד כה, היועץ הפוליטי הממולח והמלוכלך קוזו אביטל ב"פולישוק". מה שכן מפתיע זה שהיא כמעט עלתה לו בתפקיד שהוא משחק ב"פועלת זרה", ההצגה החדשה שעולה בתיאטרון בית ליסין בסוף השבוע הקרוב.

בהצגה, שנכתבה על ידי הסופרת רחל גיל ובוימה על ידי ארתור כוגן, משחק לואל את זאב, בעל שמשקיף מהצד, כביכול, על מערכת היחסים המסובכת להפליא שיש לאשתו עם אחותה ועם אמה המזדקנת. חיי המשפחה מתערערים לחלוטין לאחר שרוזי, העובדת הפיליפינית שמטפלת באם הזקנה (בגילומה של זהרירה חריפאי), נעלמת באופן מסתורי כשנודע לה שבנה מת. המשטרה נכנסת לעניינים, ואם לא די בכך, מסתבר שבמחזה המקורי ניהל זאב רומן עם העובדת הזרה. אלא שזה כבר היה יותר מדי בשביל לואל.

"זה היה נראה לי כל כך הזוי אז שאלתי: 'בשביל מה צריך את זה?'", הוא מספר בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל כניסת ההצגה לרפרטואר של התיאטרון. "זה כל כך לא השתלב שהיתה לי התנגדות נחרצת לזה וזה הגיע למצב שאמרתי הכי חד שיש - 'אם היה לי רומן איתה, זה לא אני, תמצאו מישהו אחר'. אני לא חושב שזה הפחיד אף אחד, אבל בסופו של דבר זה שונה".

"אני לא רואה בזה ניצחון, כי אז המטרה נהיית הניצחון וזה לא כך. אני חושב שיש לי אינטואיציות מאד טובות, גם מתחילת הקריירה וגם מהניסיון שצברתי. בתחילת הקריירה הייתי בעייתי. מאוד. הגעתי לסיטואציות מאוד קשות בבית צבי, לפיצוצים, והיום אני יודע לעקוף את זה. הטונים שלי היו ישר עולים ולא היו שומעים את מה שאני אומר, רק את הטון. היום אני מנסה לדבר בטון יותר רגוע והתוצאות הרבה יותר לטובתי".

"הטונים עלו לפעמים, מבחינת כולם. לא היה אחד שלא איבד את זה בחזרות בשלב מסוים. אני מבין שכשאתה כותב משהו נורא קשה לך לשחרר אותו ולהעיף ורחל מהבחינה הזו היתה עלא כיפאק. היא הצליחה לא לקחת שום הערה למקום אישי, התמקדנו בעבודה ופתרנו דברים. גם עם ארתור, הבמאי, יש לי כימיה אישית טובה מאוד איתו, עוד מימי בית צבי. זה כולל גם ביקורות שהוא מעביר והפוך. קשה לי עם אנשים שאני לא יכול לריב איתם".

"אני מניח שלא. אם כבר נכנסת לזה, אז לדעתי ההצגות שלו צועקות 'תראו איזה במאי גאון' ואני לא יכול לסבול את זה. אני לא יכול לסבול את זה שבמאי צריך להוציא את עצמו יותר חזק מהחומר. זה אומר שהחומר בעיניו לא מספיק טוב. הוא עושה את 'רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים' וכל הבמה צועקת 'איזה גאון ביים את זה'. ראבאק ערס, סמוך על השחקנים שלך וסמוך על החומר. דווקא בגלל שאני חושב שהעבודה של הבמאי כל כך חשובה, אני חושב שזה לא צריך להיות ככה. סיפר לי פעם מישהו שהוא לקח את כל הקאסט לארוחה לפני פרמיירה, חילקו תפריטים והביאו לו תפריט אחרון, אז הוא קם ויצא וכולם היו צריכים לצאת אחריו מהמסעדה. אני לא צריך אנשים קלים, אני לא רוצה אנשים בלי אגו, אבל אני רוצה אדם שאפשר לא להסכים איתו ובתוך אי ההסכמה הזו אפשר להגיע להסכמות" (בתיאטרון גשר העדיפו שלא להגיב לדברים - ע.ש)

הטונים ויבגני זה רק חימום עבור לואל – שחקן שאפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל לא שפיו ולבו, שני איברים שבהם הוא משקיע במיוחד בקריירת המשחק שלו, אינם שווים. הוא לא מפחד לספר שאחרי תקופת השיא של "פולישוק", הוא ישב בבית ו"גרד את הביצים" כי ככה זה במקצוע שבחר לעצמו. הוא גם לא מתבייש מזה שהרפרטואר האישי שלו – טלנובלות, הצגות בידור, תיאטרון דרמטי, הצגות ילדים, הכל הולך – מונע משילוב של וורקוהוליזם ושיקול כלכלי קר בעולם אכזר. והא גם לא נרתע מלספר שאם יש משהו שמפחיד אותו מבחינת קורות החיים שלו, זה להיות מהשחקנים שהתיאטרון הוא כל עולמם.

"אלא אם זה זוועתי באופן קשה, נדיר מאוד שאני אגיד לא לתפקידים", הוא מספר. "טלנובלות, למשל, אף פעם לא מצאתי את עצמי אומר שזה נחות. זו עבודה של חצי שנה, לפעמים עשרה ימי צילום בחודש, וזו משכורת מטורפת. מי יכול להגיד לזה לא? אנשים חושבים שאם הם מכירים את הפרצוף שלך אתה שוחה בכסף. כל קונספט הכוכבים בישראל פתטי בעיני".

"הוא מיליונר? זה בן אדם שאם הוא היה בארצות הברית לא היה עובד דקה בחיים. הוא רחוק מלהיות מיליונר ולדעתי גם משכנתא יש לו, ואני לא מדבר על וילה של 6 מיליון דולר".

"באמת שאני לא מתעסק בזה".

"אני חושב שמגיל מאוד קטן הרגשתי שייך למקצוע הזה, אני מאוד מחובר למה אני כן יכול לעשות בז'אנר הזה ומה אני לא יכול לעשות בו. אני לא אעשה בחיים מחזות זמר, למשל".

"שמע, אני לא מזייף אבל אין לי קול יפה. רקדן אני לא וגם זה ז'אנר נוראי בעיני, לא סובל אותו".

"שם אני איכשהו מרגיש שזה שייך לעולם שלי, עולם המשחק. מיוזיקל? לא מבין את זה. היה בטלוויזיה לא מזמן את 'מאמה מיה'. ראיתי סצנה אחת כי אשתי קראה לי לראות את הזוועה הזו והייתי נבוך בשביל מריל סטריפ. אני לא מבין איך שחקנית ברמה שלה עומדת ועושה את זה. זה לא ברור לי הקטע שמדברים על זבובים ואז מתחיל שיר על זבובים".

"לא יודע, זה לא מרגש אותי. מילא שאתה כותב יצירה שהטקסטים שלה קשורים. ב'מרי לו' מודיעים לגיבור שאבא שלו מת והוא מתחיל לשיר 'מת אב ומת אלול', נו באמת. לא הייתי עושה את זה בחיים, אני גם חושב שזה ז'אנר שאוהבות אותו בחורות והומואים, תסלח לי על המיתוג".

"פועלת זרה", בו משחקים לצד לואל וחריפאי גם הדס קלדרון, נעמה שפירא ובת חן סבג, הוקרא לראשונה בפסטיבל "פותחים במה 9" ואילו השנה עלה כהפקה מלאה ב"פותחים במה 10", לפני שנכנס לרפרטואר של בית ליסין. לואל מודע לבעייתיות הגדולה סביב היחס לשחקנים בפסטיבל, אשר אינם מקבלים שכר על חזרות ואם ההצגה לא נכנסת לרפרטואר, "הפרויקט היה בשביל הרוח", כמו שהוא מנסח זאת. "זה הפסטיבל היחיד שמקדם מחזאות מקורית בישראל", הוא אומר, "ולכן אני, כשחקן, מוכן לקבל את זה".

הנאמנות הזו לתיאטרון מתבטאת בכך שלואל, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא שחקן שמגיע הכי מוכן לחזרות שיש - "אני לא מאלו שאומרים 'אני לומד 80 אחוז מהטקסט כדי להשאיר חלל לאלתור'" – ובכך שהוא לא רואה את עצמו אי פעם לא משחק בתיאטרון. יחד עם זאת, הוא כן פוזל לכיוון הקולנוע ומשלים בימים אלו את סרטו הרביעי, "יותר איטי מלב" בבימויו של יוני זיכהולץ ("אלנבי רומאנס"). לדבריו, הוא היה רוצה להקדיש את עצמו יותר לסרטים בעתיד, אבל לחו"ל, לעומת זאת, הוא לא רואה את עצמו מגיע.

"אף פעם לא ניסיתי לעשות את זה בארצות הברית, גם לא נראה לי שאני אנסה. אני חושב שרוב הישראלים שמנסים לעשות את זה בארצות הברית מנסים להביא בראד פיט ואת זה כבר יש להם. אני חושב על כל השחקנים הזרים שהצליחו בארצות הברית, הם הביאו משהו שלאמריקאים אין, כמו הגבריות של אנתוניו בנדרס".

"אני לא יודע אם אין לי, אבל אני מרגיש שזה חור תרבותי שכמה שאני לא אשפר את המבטא, זה לא אני. קח את תרבות הקולג', למשל. אני לא סוחב אחרי מטען של אמריקאי, אלא מטען של ישראלי, ותרבות הקולג' לא אומרת לי כלום".

בנקודה זו, יבגני אריה ואפילו מחזות זמר נראים ללואל כמו דברים שאפשר לחיות איתם. "אל תיכנס איתי לשם, אני רותח על זה", הוא יורה, מבלי להיכנס לשמות כמובן. "זו תעודת עניות למדינה".

"זה מצחיק, גילינו על הסט של 'פולישוק' ששנינו לא ראינו את 'בופור' מאותה סיבה. הם משתמטים, קיבינימט! אני חייב להגיד לך שסבלתי בצבא כל רגע. אמנם סיימתי את השירות בתיאטרון צה"ל, אבל שירתי בתותחנים, אכלתי חרא, נתקלתי במפקדים אפסים ולא עלה על דעתי שלא לעשות את זה, כי אתה צריך לתת את זה למדינה. אין לי בעיה שמשתמטים ישחקו בסרטים, אבל לראות אותם כחיילים כשאתה יודע שהם לא החזיקו נשק לשניה? אני שונא את התופעה הזו".

"אז צריך לתת להם פרס? הכי אני לא סובל זה את הטיעון 'צבא זה לא לכל אחד'. יש לי חדשות בשבילכם, צבא זה לא לאף אחד. אף אחד לא נולד בשביל ללכת לצבא, לעצור את החיים שלו בשביל לרוץ בג'בלאות ולחטוף שפשפות. זה מוציא לי את העיניים. זו עזות מצח, אנילא מבין איך הם עושים את זה. הם בעצמם היו צריכים לסרב לשחק את התפקידים האלו".

"אני לא יודע מה מותר לי להגיד. בוא נסתפק ב'הלוואי'".