פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סלסול השכמה

      את הרוק'נרול הכי טהור ואותנטי בארץ אפשר למצוא דווקא בסצינה הים תיכונית. חגי אוזן קורא לכם להפסיק להירתע ולהתנשא ולהתחיל להקשיב

      קל לחשוב שעם פריחת הסלסולים במוזיקה הישראלית הגיע מותה של סצנת הרוק הישראלית. שני הז'אנרים הכל כך קוטביים האלה נמצאים תמיד בסוג של תחרות על האוזן הישראלית. תמיד צליל אחד מגיע על חשבון הצליל השני וזה משפיע גם על רמת התסכול של הקהל המקופח. עכשיו כשהענטוזים שולטים, הקהל של הרוק מרגיש יתום.

      השבוע הייתי בהופעה של עופר לוי באשדוד והרגשתי בדיוק את ההפך. יש רוק בישראל ולא סתם רוק, רוק אמיתי, טהור ואותנטי. רוק במובן של האנטי ממסדיות והבעיטה במוסכמות. רוק שסוחף קהל שזקוק לזריקה מטלטלת. את כל אלה אפשר למצוא דווקא באגף אחר ומפתיע יותר של המוזיקה הישראלית.

      למרבה האירוניה, מי שנכנסה למשבצת של הרוק הישראלי היא המוזיקה המסתלסלת, שסוחפת אליה קהל בעל דמיון מדהים לזה של הרוק. בשני הקטבים יש קרח ובשני הסגנונות יש אש. בהופעה של עופר לוי הדמיון לקהל של הופעות הרוק זעק לשמיים. מקועקעים, נצמדים לבמה באקסטזה וגורמים כאבי ראש למאבטחים. מאוד ייתכן שהעובדה שהמוזיקה הזאת זכתה להתעלמות ממסדית וצמחה בפראיות מתוך הג'ונגל הישראלי הפכה אותה לרוק הישראלי האמיתי.

      גם חייהם של כוכבי הסלסולים מתאימים באופן מדויק לאללה לקווי האופי של כוכבי רוק. מעריצות, מכוניות פאר וחיים ראוותניים במיוחד הם מחזות שכיחים. גם ההליכה על גבול הפשע היא חלק בלתי נפרד מהתמונה הכללית. סיפורים כמו זה של זוהר ארגוב מתרחשים גם היום. ישי לוי לא מפסיק להסתבך, ולמוזיקה הים תיכונית יש גם טראבל מייקר אידיאולוגי, עמיר בניון, שבועט בכל מה שזז.

      השבת השחורה של שלומי

      במקביל לבוז המסורתי שרוחשת תעשיית המוזיקה המזרח תיכונית לרוק הישראלי, יש הערכה עצומה לרוק שמגיע מחוץ לארץ. בכירי המסלסלים עושים כבוד לרוקרים הלועזיים, משלומי שבת שגדל על "בלאק סבאת'" ועד אבנר גדסי שהושפע מ"דיפ פרפל". הם מעריכים את היכולות הווקאליות המדהימות שיש לסולנים של להקות הרוק הגדולות. הקולות של הרוק הישראלי, לעומת זאת, רובם מנומנמים, עדינים ומבאסים את האוזן, שלא לדבר על הזיופים שזועקים לשמיים. אפילו לתום פטרובר ואורית שחף "היהודים" אין הרבה מעבר לערימה של מניירות ודאווין. מנגד, עופר לוי והחמולה שלו מפוצצים בסחורה הדרושה.

      גם במאפיינים אחרים אפשר למצוא דמיון. מול ההבדלים המהותיים במקצבים, בצלילי רבעי הטון והמאוואלים, אפשר למצוא מאפיינים משותפים בגרוב, בתשוקה והלהט. אפילו הטקסטים הנואשים הם אלמנטים בלתי נפרדים משני הסגנונות. עופר לוי קורע את הגרון, משתולל על הבמה, הנגנים מזיעים הקהל מתחרפן עליו ופותח פצעים שלפני כן הוא לא הודה בקיומם.

      דיסטורשן עם מאוואל

      כשתיעלם הרתיעה וההתנשאות של הז'אנר הרוקיסטי מהז'אנר שנחשב להיפוך שלו, תגיע גם ההקשבה. כך ייווצר דיאלוג פורה - ואני לא מתכוון לחיבור מקושקש של מזרח ומערב כמו זה של מרגלית צנעני עם ירוסלב יעקובוביץ' או שלומי סרנגה ויוני בלוך. הכוונה היא לחיבור בין הקיצוניים, כשאף אחד מהצדדים לא מתעקם ולא הופך פתאום ל"ים תיכוני" או "אמצע הדרך". ביוון זה עבד מצוין והוליד להיטי ענק, ביניהם "אסטינלאי" ו"פנומנו" של ואסיליס קאראס. למעשה גם בארץ זה עבד. בשנות השבעים, עוד לפני שהוקמו הגדרות, להקות הקצב פרחו במועדונים של רמלה וחלמו להרביץ קריירה רוקרית ברחבי העולם. משם צמחו בסופו של דבר בועז שרעבי, שימי תבורי, גבי שושן וניסים סרוסי. שירים כמו "שש עשרה מלאו לנער", "בראשית", או "ילדה קטנה" יכלו בקלות להתאים לאלבומים של ליאור נרקיס או קובי פרץ.

      החתן מצד הרוק יביא את התופים והדיסטורשן. הכלה מצד הסלסולים תביא את הגרוב, הקצב, כלים כמו "זורנה" וכמובן את הקול. רוקנרול כמו שצריך - ויאללה חתונה.