קשה לחשוב על נתוני פתיחה קשים מאלו שציפו לזירו 7 בהופעה בהאנגר 11. כלומר מילא ההשוואה המוזיקלית התדירה ל-Air, אבל גם להופיע בדיוק במקום שחולל את אחת הטראומות הקשות (סאונד נוראי) בתולדות מופעי חו"ל בישראל, במופע של הצמד הצרפתי, זו סתם הרמה להנחתה. וכן, ישנה גם המוזיקה של ההרכב האנגלי, שמרגע שהתפוצצה לאוויר בתי הקפה אולי הצליחה להתנחל בלבבות, אך מעולם לא נשמעה כמו משהו שיכול להתפתח להופעה סוחפת. גם שינוי הכיוון של "Yeah Ghost", אלבומם הרביעי, לא הפך את הגרוב שלהם לכזה שמתאים לחלל גדול כמו האנגר 11 ואם זה לא מספיק ישראל 2009 לא הראתה שצ'יל אאוט או טריפ-הופ זה מה שחסר לה במטבח המוזיקלי.
מהנקודה הזו, אפשר לראות בהופעה של זירו 7 ניצחון הפקתי שהתגבר על המכשול המרכזי של המופע המיקום שלו. בינס והארדקר בליווי להקה מלאה, התגברו על קלישאת ה"לא יכול להיות סאונד טוב בהאנגר 11" כשמכל נקודה באולם ניתן היה לשמוע את ההפקה העשירה והמורכבת שהכילה קלידים, תופים, סמפלרים וגם גיטרה אקוסטית עדינה אם היה צריך. השירה של כל אחד מהקולות שהשתתפו במופע הייתה ברורה וצלולה והגיעה לכל נקודה במקום. במופע שמורכב מקטעים מלודיים ועדינים לצד טראקים אינסטרומנטליים באורך יותר ממלא, היכולת של אנשי ההפקה לשמור על מבנה סאונד אחיד באיכותו היא מה שמאפשר בכלל לשפוט את המוזיקה של זירו 7.
אבל במקרה של ההופעה אמש, אולי עדיף היה להרכב להאשים את הסאונד. ההופעה נפתחה בכושר גופני של שחקן כדורגל ישראלי ממוצע, עם "Count Me Out" ו"Mr. Mcgee" שפותחים את האלבום החדש, בו תהה הקהל האם SIA הייתה יכולה להרים את האווירה מעט יותר מהזמרת הנוכחית שמלווה את הלהקה. סימנים ראשונים של תזוזה הגיעו עם "Everything's Up" המוקדש לזידאן, בו התברר שגם בלייב לא ברור מדוע בינס מתבכיין על תפקודו כזמר הוא פשוט שר מצוין. למעשה, כשזירו 7 מתפרק מהיותו גרסה יקרה יותר לפופ סטייל מטרופולין של עופר מאירי והופך להרכב אלקטרוני שמנגן אמביינט וצ'יל אאוט ("Ghost Symbol") הוא מרתק פי כמה, גם בגרסת הלייב. אלא שבנקודה זו הקהל הראה סימני התנגדות לניסיונות ההחייאה של בינס והארדקר באמצעות צפצופים ומכות חשמל, אז השניים חזרו ל"Destiny" המוכר והאהוב, וחבל. הרי אין באמת בשירים כאלה או בשירים כמו "In The Waiting Line", יותר ממה שיש בהם בגרסאות האולפן המופקות לעילא. לכן לשלם 200 שקלים רק בשביל לראות אנשים בבגדים לבנים מבצעים אותם, נראה קצת מיותר.
דווקא אקורד הסיום המצוין, "All of Us" שגם סוגר את "Yeah Ghost" - בו תיפוף שבטי פוגש את תחכום וקור אלקטרוני עם תאורה מהפנטת - הראה עד כמה ההרכב הזה מפספס את הפופ האמיתי שיש בו, זה שנמרח ומתקשקש בביצועים מפוהקים לשירים ש-Air אכן מיצו לפני עשור. הקטע האינסטרומנטלי הארוך הזה מראה שהלב של בינס והארדקר נעוץ בהאוס ובטכנו ומעבר לסגנונות האלו יכולה לצמוח הופעה שלא רק תנצח את הסאונד, היא אפילו תהיה טובה.