יומני כרונוסלביה – פרק 16

הגעתי לכרונוסלביה עם אבא, מירה וג'ימבו כדי לברר מי רצח את לורינה. כשהגענו לתחנת הרכבת של דברצ'ן, מישהו חטף את ג'ימבו. יצאנו מיד אל תוך היער כדי לחפש אחריו, ואחרי שיטוטים רבים ולא מעט פטריות, פגשנו את הזקן החביב שהוא מלך כרונוסלביה.

עמדנו בפתח הבקתה הצנועה ולא ידענו אם לצחוק או לבכות. ברור היה שהזקן דובר אמת, איזו סיבה בעולם היתה לו להמציא לעצמו את התואר חסר המשמעות הזה? הסתכלתי על מירה. היא נראתה נפעמת למדי לפגוש את מי שהיה צאצא ישיר למלכים ולרוזנים שאכלסו דפים רבים כל כך מעבודתה המחקרית באוניברסיטה. היא קדה באדיבות כאשר הוא הציג את עצמו, ונכנסה אחריו פנימה.

"אה, מלך ש?מ?ל?ך," מלמל אבי מתחת לשפמו ונכנס גם הוא. חייכתי לעצמי ונכנסתי אחרון אל הבית.

את שאר הדברים נתתי הפעם למירה לכתוב. היא נראתה מסוחררת למדי במשך כל היום, וכשהצעתי לה לכתוב דף ביומן שלי, עיניה נצצו כעיניה של ילדה. מכאן, רשות הדיבור למירה.

אני כותבת את הדברים כמי שהיתה עדה מהימנה להתפתחות המופלאה של סיפורו של סימור בכרונוסלביה למן ההתחלה ממש. סימור עתיד לגלות זאת מיד כשיקרא את הכתוב, אבל היתה זו אני שהתחילה את שרשרת המאורעות שהובילו אותו לכאן, כאשר הבאתי את תיבת העץ לעליית הגג שלו. הוא בוודאי יזכור עכשיו את שני טכנאי המקררים שהזמין אז. הם באו כדי לתקן את הפריזר, ואמרו לו שהדבר ייקח זמן רב ושהוא יכול לנוח בינתיים. בזריזות מופלאה פעלו לפי הוראותיי, הוציאו מרכבם את התיבה בזמן שישן, העלו אותו לעליית הגג שקטים כמו עכברים, וחזרו לתקן את המקרר תוך חמש דקות. סימור לא חשד בכלום. הייתי בטוחה שהוא יגלה אותה מהר מאד, אבל עברו חמש שנים מאז, עד שהעצלן הזה עלה לעליית הגג שלו בפעם הבאה.

סימור היקר, אהוב נפשי, שלחתי אותך להרפתקה הגדולה של חייך, ואתה לא ידעת על כך מאום. נפגשנו לראשונה פנים אל פנים בבר על הכביש המהיר אל ביתו של אלכסנדר. הייתי אצלו רק שעתיים לפני שהגיע הבן, וסידרתי איתו את פרטיה האחרונים של התוכנית.

כשסימור התחיל לדבר איתי, אני חוששת שהיה שיכור, כי הוא פלט את הבירה שלו עליי בגסות רבה. כמעט ביטלתי הכל באותו רגע, ומיהרתי לכיוון הדלת. אבל הוא היה כל כך מקסים בתחינותיו, שנתתי לו הזדמנות שנייה. לא סיפרתי לו זאת מעולם, אבל את החתיכה מאפי איבדתי בגיל חמש, כאשר התנפל עליי כלב זאב גדול שהיה שייך לשכנים. לא כעסתי עליו לרגע, להיפך, החיה האומללה לא היתה אשמה בדבר, אבל כאשר הוציאו אותה הרשויות והשכן המנוול להורג, זעמתי בתוכי.

סימור לא הכיר אותי, אך באותו ערב בבר ההוא, היה מקסים כפי שלא היו אליי מזה שנים רבות. טוב לבו השקט כשדיבר, הנדיבות הרבה והעדינות שנהג כלפיי היו נדירים במחוזות הגבריים של העיר שהתרגלתי לתעב בשקט.

למחרת פגשתי אותו שוב "במקרה", והלכנו לשתות משהו במסעדה סמוכה. רציתי לדעת האם הוא יהיה ג'נטלמני כזה גם בלי עזרתו האדיבה של היין. עשיתי את עצמי הולכת לשירותים ונפגשתי עם ג'ימבו מאחורי המטבח. את הילד החמוד הזה הכרתי דרך המרצה הנערץ תומס סנקייביץ', שאימץ אותו כשהיה בן חמש. עברתי איתו על כל הפרטים האחרונים, וחזרתי לסימור שישב, תמים ככבשה, לא מודע לרשת הדקה הנארגת סביבו. כשיצאתי משם התברר לי שבכל זאת יש בו משהו מן הבלש, כי הוא גנב ברוב חוצפתו את המאמר שלי על כרונוסלביה. כעת, כשחשף חלק מהכיסוי שלי, לא היתה ברירה, אלא ללכת בדרך הישרה אל לבו – דרך המיטה.

לבשתי את השמלה השחורה הישנה שלי – מדי הקרב הנצחיים שמעולם לא הפסידו מלחמה – וחיכיתי לסימור ליד דלת ביתו. כשהגיע נראה עצוב ועייף, אך כשראה אותי ניצת בו איזה זיק מחודש של תקווה. הוא היה מלא אהבה ורוך כשנישק אותי, אך היה חבוי בו גם איזה זעם עצור, מן הסתם גילה כבר ששיקרתי לו לגבי לימודיי.

כשנכנסתי לביתו בפעם הראשונה, הרגשתי איך לבי מפרפר בקרבי מאושר, אך לא אמרתי דבר. ניסיתי לעצור את עצמי, לשחק את המשחק עד הסוף, אך הרגשות גאו בי והציפו אותי ללא הכלה. המילים נאמרו מאליהן – אני מתכוונת להרוג אותך, לקחת אותך למקום ההוא, ולהרוג אותך.
כשראיתי שהוא מקבל את הבשורה בשלווה גמורה, הופתעתי והתרשמתי ממנו אפילו עוד יותר. ברגע ההוא הייתי מוכנה להכל, וגם משקה הקסמים שרקח עבורי מהמתכון של סבתו עזר לרגליי להתרומם מעל הרצפה, ולרחף לחדר השינה.

לא אכחיש, הוא היה מאהב נפלא. מעל למיטתו היתה תלויה תמונת שמן גדולה שבה עיגולים ומרובעים צבעוניים, וכששכבנו התערבבו הצורות והצבעים בראשי לתמונת חלום פראית שהלכה וגדלה עד לפיצוץ הבלתי נמנע.

למחרת, לפי התוכנית, טסנו לכרונוסלביה. נעזרתי בידידה שלי כדי להתחזות לדיילת במטוס. כשניסיתי להסביר לנוסעים שאני רק מחופשת, ואיני דיילת אמיתית, הם צעקו עלי שזו שערורייה. לפעמים אני חושבת שמוטב לו לכל אדם בעולם היה מוצמד כלב זאב אישי, שהיה נושך אותו אחת ליום.

כרונוסלביה היתה שונה מאד ממה שדמיינתי לי כל השנים האלה. היא אפורה ועצובה, העצים נראים נמוכים מדי, והבתים עלובים. כשנחתנו התברר לי מה גדול כוחן של אגדות, שבילדותך הן עוטפות את כל כולך כשמיכה חמה וחלומית, אך כשאתה גדל, כפות רגליך מבצבצות החוצה אל הקור.

הקור גבר כשגילינו שמישהו חטף את הילד האהוב שלנו. סימור הוכיח כאן שוב את תושייתו ועוז רוחו, כשלא התבלבל ומיהר לתוך היער לחפש אחריו. אלכסנדר הטוב לא פיגר אחריו בהרבה, לקח את אחד הכלבים המקומיים, וחיבק אותי בחמימות.

וכעת אנו בארמונו של מלך כרונוסלביה. איזו אירוניה! תהפוכות הגורל הפרטי שלי, שהובילו אותי דורות לפני שנולדתי, מצטלבות עם גורלה של ממלכה שלמה, עולות ויורדות בגלגל החיים, כמו האגדות שמילאו את ראשי בילדותי, והמתנפצות כעת ברעש על רצפת הבקתה העלובה הזאת.

אבל איני בודדה במערכה. סימור עומד לצידי באשר אלך, מוכן להגן עליי מכל פגע. כמה חבל שאצטרך לחסל אותו בסוף המסע.