ב-1979 החלו אולפני דיסני בהפקת הסרט "השועל והכלבלב". כעבור שנתיים, יצא הסרט לאקרנים והיה לסרט האנימציה הראשון שפס הקול שלו הוקלט בשיטת דולבי. אלא שבנוסף לפרט הטריוויה הלא מאוד מעניין הזה, קיים פרט אחד קטן נוסף שידוע רק למעטים אך עשוי לעניין רבים. מהגרסה הסופית של הסרט הושמטו באופן גורף כל הסקיצות שיצר אסיסטנט אנימציה בן 21 שבדיוק התקבל לעבודה באולפנים. הסיבה: הן היו "מופרעות" מדי. שמו: טים ברטון.
כעבר ארבע שנים יצא לאקרנים "ההרפתקה הגדולה של פי ווי הרמן" סרטו המלא הראשון של האסיסטנט הצעיר, הפעם בתפקיד הבמאי. בזכות אותם דימוים שהושמטו מהסרט של דיסני ואותו חזון חד פעמי, שמתואר לרוב כמקאברי, ביזארי, אקסצנטרי או סתם משונה, סימן הסרט את תחילתה של אחת הקריירות הייחודיות שידעה הוליווד מעולם.
"המספריים של אדוארד", "ביטלג'וס", "אד ווד", "באטמן", "צ'רלי בממלכת השוקולד", "סוויני טוד" כולם זכו למעמד מיתולוגי, וחלקם אף להצלחה מסחרית, וקיבעו את מעמדו של ברטון כאחד הבמאים בעלי הדמיון החזותי המפותח ביותר בעסק. עכשיו, אחרי שתעשיית הקולנוע כבר שוכנעה, הגיע תורו של עולם האמנות לאמץ אל חיקו את מי שרבים רואים בו כמדען המשוגע של המסך הגדול.
במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק נפתחה אמש (ראשון) רטרוספקטיבה של כל יצירותיו הגרפיות של ברטון. בתערוכה מוצגים לא פחות מ-700 ציורים ורישומים שיצר הבמאי לאורך השנים, רובם סקיצות שהכין לסרטיו ושלא נחשפו לעולם. ברטון, שמעיד על עצמו כי היה נער מופנם ובעל דמיון מפותח, החל לצייר עוד בתור ילד ומאז ומתמיד נמשך לטיפוסים שנמצאים בשולי החברה. ברבות השנים, הפכו הדמויות הגמלוניות, הפגיעות והאפלות שאכלסו את דמיונו לתו ההיכר הקולנועי שלו והתערוכה מאפשרת לעקוב אחר תהליך התפתחותם.
ברטון, מצדו, לא התרגש במיוחד מכך שאחד המוזיאונים החשובים בעולם עושה לו כבוד כזה גדול. כשעיתונאי מהאינדפנדנט הבריטי שאל לדעתו על העניין, ענה בפשטות: "האמת, אני די מוטרד מזה. אני לא מצליח להבין ממה עושים כזה עניין".
אלא שמסתבר שמבקר האמנות של הניו יורק טיימס, קן ג'ונסון, שאל את עצמו בדיוק את אותה שאלה. "הכרח לחובבי הקולנוע", כתב, "אבל עבור קהל שבא לראות אמנות, אוסף הדמויות הדו-מימדיות, שנלקחו בעיקר משנות נעוריו [של ברטון ד.ז.], לא מספקות חוויית צפייה מעניינת במיוחד". ג'ונסון אף הרחיב ואמר שדמותו המצוירת של ביטלג'וס נראית כמו "פוסטר רגיל למדי שנמכר בחנויות קומיקס".
גם אדמונד מלינז מבלקבוק מגזין ניסה לצנן קצת את ההתלהבות וכתב שהרטרוספקטיבה של ברטון נראית יותר כמו דיסנילנד מאשר תערוכת אמנות. לדבריו, למעט הפסל של אדוארד עם המספריים, התערוכה היא "הרחבה צבעונית אך מיותרת של גן החיות המוכר של ברטון".
לעומתם, נחלץ מבקר האמנות של טיים אאוט ניו יורק להגנתו של ברטון והתערוכה והמליץ עליה בחום ואף ציין שאסור לפספס את התמונה של אויסטרבוי, אחד מגיבורי ספר שירי הילדים שפרסם ברטון ב-1997.
מכאן והלאה, רק ימים יגידו אם ברטון, שמזכיר בחיצוניותו האקספרסיבית את הדמויות הביזאריות שמאכלסות את יצירותיו ואף מסמן את הצלחתו המיוחלת של האנטי-גיבור שמככב ברבות מהן, יצליח גם בקריירה האמנותית החדשה שלו לגבור על המלעיזים, בדיוק כפי שעשה בתחילת הקריירה הקולנועית שלו.