פופ מודל

אמינם - “The Real Slim Shady”

את העשור הזה אמינם פתח בפול פאוור, עם אלבום היפ-הופ כשר, מוצלח ולבן כמו שמלת השבת חנהל'ה. עם להיטים מידיים כמו "סטאן" והתייחסויות בוטות לכוכבות הפופ של הרגע, אמינם הבהיר לעולם שהז'אנר המוזיקלי, ממש כמו הדיסק שמסמל אותו, מת. מכאן והלאה הכל יהיה פופ והכל יהיה זמין ונגיש לכולם כל הזמן. ברוכים הבאים לקרקס המוזיקלי של המילניום החדש. אמינם, אגב, לא שרד אותו.

מיסי אליוט - "Get Ur Freak On"

ובזמן שאמינם מבשר לעולם שהגבולות מטושטשים, מיסי שוברת אותם עם סמים קשים. באיחור ניכר היא מגלה את האקסטזי, אבל כמו שאומרים – מוטב מאוחר. כי בעזרת הכדור ובעזרת חברה הוותיק טימבלנד, מיסי נכנסת בדלת של ההיפ הופ ודרכה מחדירה לפופ סאונד שבטי ותקיף, אלקטרוני, קודר וממכר. בהתאם לרוח התקופה, היא עושה מה שהיא רוצה, ושכולם יתפוצצו.

פארל וויליאמס והנפטונז לבריטני ספירס, "I’m A Slave 4 You".

גם בריטני רצתה להכנס לעשור החדש מלוכלכת, אבל הפעם, הסבירו לה, עירום לא יספיק. היא תצטרך להתלכלך גם באולפן. היא בוחרת (או שבוחרים עבורה) להתלכלך עם הנפטונז, צמד ההפקה החם של תחילת האלף. למרות כמה הצלחות (ג'סטין טמברלייק, סנופ דוג), במהלך העשור יתגלו הנפטונז ביחד ופארל וויליאמס בנפרד כמבריקים פחות בהפקות פופ, בלשון המעטה. אבל זה לא משנה לאיש. השירים מסריחים אך המותג ניצח. לבד וביחד, פארל וצ'אד הוגו הופכים לחשובים יותר מהאנשים שאצלם הם עובדים. היום זה נשמע הכי שגרתי. אבל אז זו הייתה מהפכה.

טימבלנד לטימברלייק – "Cry Me A River"

האבולוציה של טימבלנד בעשור האחרון מפותלת. בעשר שנים הוא הצליח להפוך עצמו ממפיק נחשב אך בינוני למפיק על. משם הפך לסלב ואז, כצפוי, לנודניק ממוחזר. היו לו הרבה רגעים טובים בעשור הזה, אבל את רגע השיא הוא רשם כשנקרא לעבוד על אלבום הסולו של ג'סטין טימברלייק. עם ג'סטין הוא מצא את הדרך שאותה חיפש הקהל בכיליון עיניים - שביל הזהב שמחבר בין השחור ללבן. הביטים הקודרים של מיסי הפכו לסאונד אלקטרוני-מלודי יפה להפליא ואילו ג'סטין הצייצן הפך מזמר חתונות לזמר נשמה. טימבלנד הצית את המצעדים. הוא הפך רשמית למפיק המבוקש ביותר בתעשייה.

דיינג'ר מאוס לגורילאז – "Feel Good Inc."

נארלז בארקלי והגורילאז הם שני הרכבים שהניבו להיטי ענק בעשור הזה. להיטים שפינקו את הרדיו ונלקחו מאלבומים מצוינים. אבל הם, לכשעצמם, לא באמת חשובים. זהותם היא זהותו של האיש שעומד מאחוריהם - דיינג'ר מאוס. כמי שפרץ לתודעה עם אלבום מאש-אפים שמאחד בין האלבום הלבן של הביטלז לאלבום השחור של ג'יי זי (להלן האלבום האפור), דיינג'ר מאוס הוכיח מההתחלה שאין כזה דבר בלתי אפשרי ושחבל להתעכב על הגדרות. כן, יש מפיקים זוהרים ומפורסמים ממנו, אבל אל תטעו - בזמן שפארל וטימבה שותים טקילה פטרון באולפן של ריהאנה, דיינג'ר מאוס עובד, מזגזג, מלקט ובורא עולם של פופ חדש. הוא המלך האמיתי.

רובי וויליאמס – "Feel"

ב-2003 הקריירה של רובי וויליאמס נגמרה. אליל הפופ האולטימטיבי נעלם. רובי הסתלק וביחד איתו הסתלקו כוכבים נוספים כמו ריקי מרטין, סלין דיון, מריה קארי ובריטני ספירס. חלק מהכוכבים האלו חזרו מאוחר יותר בפורמט שהותאם לאלף החדש אבל במקור, הם הסתלקו כי העולם מאס בהם. הם היו מיושנים. אבל העולם מאס בכל אלו, אבל לא ברובי. רובי הוא היחיד שהסתלק בגלל שהוא מאס בעולם. אז הוא עזב ללוס אנג'לס והשאיר חור שהיום (עם אלבום קאמבק חדש), אפילו הוא עצמו לא מסוגל למלא. זה מוכיח יותר מהכל, שלהיטים אפשר אולי לקנות בהקפה אצל פארל, אבל כריזמה כמו של רובי היא מתת אל.

איימי ווינהאוס – "Back To Black"

הרבה כוכבות הציגו שפיות מוטלת בספק בעשור האחרון, אבל הן כולן נראות נורמליות ובורגניות בהשוואה לאיימי ווינהאוס. איימי הוציאה את אחד האלבומים החשובים של העשור ומיד אחר-כך בחרה בדרך הבטוחה של 100 אחוז הרס. העולם למד שאיימי לא רק נשמעת כמו אגדת ג'אז, היא גם חיה כמו אחת. בזמן שבריטני השתעשעה עם גירסת הלייט של העניין - קצת קוק, משככים והרבה פפראצי שיתעדו - איימי הלכה על קראק, הרואין, בעל עבריין ופגישות תכופות עם בורא עולם, מהם איכשהו, כדרכן של אגדות, ניצלה. הדרך למטה הייתה מהירה, ובאופן אירוני, האלבום שלה, שנוצר עם מארק רונסון והדאפ קינגז האגדיים, היה פס הקול המושלם לנפילה הזאת.

קולדפליי "Viva La Vida"

בישראל החליפו את שלמה ארצי באייל גולן, בחו"ל החליפו את בון ג'ובי בליל וויין. העשור הסתיים והסתכם ומה שהיה ברור לכל כבר שנים, קיבל תוקף עיתונאי: אבד הכלח על הרוק הלבן, המאוס והמנופח. גברים רגישים הם קצת יותר אופנתיים ובפסגה יש מקום רק ללהקה לבנה אחת - קולדפליי. תגידו שהם גלגלצים, תקראו להם יו 2 לעניים, אבל עובדה היא עובדה. אין עוד יוצר במיינסטרים שכישרונו בכתיבה והלחנה משתווה לזה של כריס מרטין. תרצו או לא, קולדפליי היא הלהקה הכי חשובה של שנות האלפיים ויש לה ארבעה אלבומים מעולים שמבהירים בדיוק למה.

הקילרס "Somebody Told Me"

כאמור, קולדפליי לא משאירה מקום רב לאחרים, אבל בעזרת קורטוב של גלאם אייטיזי, הקילרז הצליחו לפלס לעצמם מקום של כבוד במוזיקה של 6 השנים האחרונות. להקה חשובה הם לא, אבל אלבום הבכורה שלהם היה ונשאר אחת מהבכורות האנרגטיות של העשור. גם בשניים שבאו אחריו נרשמה מידה מרשימה של כישרון ולהיטים.

גרין דיי "American Idiot"

את גמר "הישרדות: רונקרול" משלימים גרין דיי. מהבודדים שצלחו את המעבר מהאלף הקודם לנוכחי בכבוד, והם עשו זאת בעזרת הרבה אג'נדה חברתית. בעידן רפובליקני וקפיטליסטי, גרין דיי נתנו לעולם את התחושה שהם ממלאים להקת רוק אמיתית. עם "אמריקן אידיוט", הם הזכירו לנו שהם לא כאן כדי להתחתן עם גווינת' פלטרו. הם כאן כדי להדיח את בוש.

קיילי – "Spining Around"

כמו משיח במכנסוני זהב, הופיעה קיילי מינו בתחילת האלף והחזירה לעולם את האמון באנושות. בזמן שהאמריקאים התענגו על הפופיק החשוף וחיוכי הפלסטיק של בריטני, יתר העולם הבין שפופ הוא אמנות שנועדה לנשים בשלות. בדיוק אז, אחרי שנים של ביטול עצמי וחיפוש עצמי, קיילי מצאה סוף סוף את הדיסקו, ובגאווה גדולה החזירה אותו למרכז הבמה. זה השתלם לה.

ביונסה – "Single Ladies"

כדי למצוא פמיניזם אמיתי בשנות האלפיים כל שהיה צריך לעשות הוא להציץ לרגע במצעדים. הליידיז של הפופ באלף הנוכחי האכילו את כל הגברים בעסק הזה אבק. חוץ מג'סטין וכמה כוכבי היפ הופ ששמרו על הגחלת, לכוכבי הפופ הגדולים של הניינטיז לא נותר זכר בעשור האחרון. וכאילו כדי לתקוע את המסמר האחרון בארונם של הזכרים, בסוף העשור הזה מת מלך הפופ, מייקל ג'קסון.

בחזרה לבנות – הרבה מהן שרו אינספור להיטים בעשור האחרון: פורטדו, בריטני, כריסטינה, ריהאנה, שאקירה, פרגי, ועוד ועוד. אבל לכולן ברור שהכוכבת המוצלחת ביותר של העשור היא ביונסה. מוכשרת, עוצמתית, אמביציוזית וממגנטת, ביונסה היא מהנשים מהבודדות בחיינו שבאמת מצדיקות הערצה.

גוון סטפאני – "What You Waiting For"

ואם ביונסה היא הראשונה שמצדיקה הערצה, הרי שגוון היא השנייה. סטפאני צלחה יפה את המעבר לסולו, ועשתה זאת כששילבה בתבונה בין להיטים עם סאונד טרנדי שנגנבו מ-M.I.A, הפקות של סטיוארט פרייס ולהיטים נוסטלגיים באווירת סינדי לאופר. אבל יותר מהכל, סטפאני מיצבה את עצמה כנכס בזכות כמויות סטייל מרהיבות שהחדירה לפופ. בעולם הפופ השלם תמיד שווה יותר מסכום חלקיו. תוספת הפאשניסטה, היא שהופכת את סטפאני מעוד כוכבת לאייקון בתחומה.

ליידי גאגא – "Poker Face"

בעצם, ריהאנה היא זו שהיתה אמורה לקבל כאן את תואר הקול של הדור הבא. אבל אנחנו, מהמרים בנשמתנו, נעדיף את הסנסציה על-פני המניה הבטוחה. בעשור הבא, גאגא יכולה להכזיב קשות או לרומם ולפאר. כך או כך, גאגא הצעידה השנה את הפופ לתוך העשור הבא, והיא עשתה זאת בעזרת שרשרת להיטים ממכרים ותדמית ביזארית ומפתיעה. היא רעננה, היא לא סינתטית והיא חדורת אמונה, בעיקר ביכולות של עצמה. כמו שהוכיחה אחת שקוראים לה מדונה – בפופ, זה כל מה שצריך כדי לשרוד.