חשיפה לצפון

      "על תקווה ואהבה" מקבץ בתוכו 12 סיפורים קצרים של סופרות קנדיות. בשישה מהם הצליחו הזרמים הרוחשים מתחת לפני השטח להתגבר על הקור הצפוני

      דוד רוזנטל

      ב-1997 ערך משה רון את אנתולוגיית הסיפורים הצפון אמריקאים "האנשים הכחולים" (בהוצאת הספריה החדשה). רון, שתרגם לעברית כמעט את כל ספריו של מחייה ז'אנר הסיפור הקצר ריימונד קארבר, קיבץ 25 סיפורים קצרים מודרניים-ריאליסטיים של מספר יוצרים מארצות הברית ומקנדה, בהם גם קארבר עצמו וכלת פרסי פוליצר ונובל טוני מוריסון. המטרה המרכזית היתה להראות, כהגדרתו של רון, ש"אמריקה היא לא רק סרטי פעולה וקומדיות מצבים".

      12 שנים אחר כך, ממשיכה הסופרת והעורכת מילכה למדן, בסיוע חמישה מתרגמים, בדרכו של רון עם אנתולוגיה משל עצמה: "על תקווה ואהבה", תריסר סיפורים קצרים עכשוויים. למדן הלכה צעד אחד רחוק יותר מרון - היא בחרה אך ורק בנשים קנדיות, שאף לא אחת מיצירותיהן תורגמה עד כה לעברית. יש לציין, כי על אף העובדה שאף גבר לא נכנס לרשימה, לא כל הסיפורים מובאים מנקודת מבט נשית, ובכלל, קשה להגדיר את "על תקווה ואהבה" כספר המיועד לנשים – למרות שמו, תמהיל הכותבות שבו ועיצובו.

      ארנסט המינגוויי אמר פעם שהסיפור המוצלח ביותר שלו היה בן שש מלים – "למכירה, נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו". משפט/סיפור כזה גורם לך לחשוב, מטריד את הנשמה. זו גם המשימה שעומדת בפני כל מחבר של סיפור קצר - הוא צריך לרגש, לרתק וליצור הזדהות עם גיבוריו, תוך שהוא עובד עם מינימום של כלים ומרחב. המשימה של למדן, אם כך, לא היתה פשוטה. היא בחרה 12 סיפורים שכולם נראו לה כבעלי פוטנציאל להעברת עוצמות גבוהות. הרעיון המרכזי הוא לזהות את מורכבות הסיטואציה דרך הסאב-טקסט. על פניו, מדובר באירועים ובתרחישים יומיומיים, כשמתחת לפני השטח רוחשים זרמים מאיימים שאמורים לחדור למוחו של הקורא.

      טוב לדעת (תוכן מקודם)

      איסטנבול פתוחה - מרחק שעה מפתרון טבעי וקבוע להתקרחות נשית

      חברת איילת גייר
      לכתבה המלאה

      הסאבטקסט או הקור?

      חלק מהסיפורים אכן מעבירים את העוצמה הזו. ויווט קיידי, שבכלל גדלה בדרום אפריקה בטרם היגרה לקנדה הקרה, היא בינגו של בחירה. קיידי סיפקה רבע מהקובץ, שלושה סיפורים. בסיפור הפתיחה, "עיקוף", אנחנו נתקלים בטראבל-מייקר מעורער שמגיע לחתונת אחיו ומגלה דברים חדשים על גיסתו, אותה הוא מכיר לא מעט שנים. גם שני הסיפורים האחרים שכתבה קיידי מעולים. "שבעה חודשים" מתאר את חייהם של בני זוג קשי יום בדירה צפופה בטורונטו, כשמתחתם גרה בעלת בית מסתורית, וב"קולין, מבעד לחלון", אנו מתוודעים לשני אהובי נעורים שהאיחוד ביניהם סוטה ממסלולו. שלושת אלה הם סיפורים חדים שגורמים לעצור, לחשוב קצת ורק אז להמשיך לקרוא.

      הסיפור הטוב ביותר, לטעמי, הוא "עירונים" של מרי בורסקי, המובא מנקודת מבטה של ילדה כפרית, שמשפחתה מארחת את הדודה העירונית רוז, המגיעה לביקור עם בעלה החדש, דז. ב-17 עמודים פורשת בורסקי עלילה מורכבת ומטרידה שחושפת בעייתיות כמעט בכל רובד אפשרי, מרגשי נחיתות דמוגרפיים, דרך בעיות שתייה ועד שוביניזם טהור והתוודעותה של נערה לזלזול העמוק במעמד האישה עוד מצעירותה. "נפילים בכדור הארץ" של ק.ד. מילר, על בעל שהולך בחוסר חשק להצגה שבה משתתפת אשתו ומגלה דברים חדשים על חייהם, מרגיש טיפה מפוספס, ובכל זאת – הוא עדיין מצליח לעורר עניין.

      הבעייתיות של "על תקווה ואהבה" נמצאת בששת הסיפורים האחרים בקובץ, כולם נעים על הסקאלה שבין "סתמי ולא מעורר מחשבה" ל"סביר". כמובן, יש לסייג ולציין שכל אחד ונקודת מבטו, אולם לאחר סיום הקריאה, דומה כי לא מתעורר רצון לקבל עוד – אותו רצון שכן ריחף בתודעה לאחר קריאת "האנשים הכחולים" המופתי. אולי זהו הקור הקנדי, האקלימי והמנטאלי, שמנשב בעוז כמעט מכל עמוד בספר, ואולי הסיבה היא שהזרמים הסאב-טקסטואליים שמנסה האנתולוגיה להעביר פשוט לא כל כך חזקים.

      "על תקווה ואהבה", בעריכת מילכה למדן, מתרגמים שונים, 220 עמודים // מרנגא

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully