לכאורה יש משהו קצת תמוה בבחירה של שלומי שבן להוציא אלבום קאברים דווקא עכשיו. לא רק שאין מאחורי שבן גוף יצירה מספק שיאפשר לו קצת להשתעשע עם השירים שכיכבו עד כה באייפוד שלו, אלא גם מדובר ביוצר שנוהג לייצר המשכיות בשנות כלב. האם לא דחוף לו יותר להקליט שירים חדשים פרי עטו? האם מיצוי הפוטנציאל של מי שכתב את "ניו אייג' וומן" מחד ואת "מוכן לאהבה" מאידך לא חשוב בהרבה מעוד ביצוע ל-"Ne Me Quite Pas" של ז'אק ברל?
אלא שהאופן המהודק והמחוכם שבו שבן בנה את "מגדל הפזמון" מקרבים אותו יותר לקונספטים שיצרו דיוויד בואי ב-"Pin Ups" וניק קייב ב-"Kicking Against The Pricks" המדהימים. שניהם היו אלבומי קאברים שהגיעו דווקא אחרי שיאים מקוריים (בואי אחרי זיגי סטארדאסט ו-"Aladdin Sane", וקייב, כמו שבן, אחרי שני אלבומי סולו מרשימים). שניהם היו אלבומים שהצליחו להוכיח את הנקודה שאותה ביקשו היוצרים שלהם להעביר. שניהם היו אלבומים שעשו זאת בנגיעה חסרת פחד בקלסיקות ועוד בידיים חדשות לגמרי בואי בשפה האנדרוגינית הייחודית שהמציא מאפס וקייב עם כמויות אופל ורעל שגרמו לשיר כמו "Black Betty" להישמע כמו בלוז של נידון למוות.
ב"מגדל הפזמון", שבן הולך בדרך שהתוו שתי הדוגמאות הללו ומנסה לנסח את מה שאלבומי הסולו שלו כבר הצליחו להעביר במידה מסוימת. מעין "שבניזם" מוזיקלי ערום ומרתק עוטף את הבחירות האמנותיות שמהן הוא שואב השראה. לכן, גם אם מדובר בגרסאות כיסוי, הרי ששבן לא עוסק כאן בהנצחת עבר של אחרים אלא בעתיד חופשי ואינדיבידואלי לחלוטין, שהופך את הבחירה באלבום קאברים דווקא עכשיו להגיונית ביותר.
הבחירה מתבררת כמוצלחת למדי דווקא בשני טקסטים שמקורם לא בעברית ושמאפשרים לניצוץ המבריק שמאפיין את שבן כותב המילים להפציע גם בקאבר. הפתיחה הסוחפת והנפלאה של "החיים שלי טובים" (במקור של רנדי ניומן) הופכת ממיזנטרופיה אמריקאית כלפי ספרינגסטין לאליטיזם תרבותי שנון ומקומי להפליא. ההשכלה הקלסית של שבן משדרגת את הלחן המקורי לדרמה של ממש, שבסופו של דבר יוצרת את אחד הקאברים המתורגמים המדהימים שנוצרו בישראל. זאת משום שהחיים הטובים של שבן וה"יא מכשפה" שהוא מסנן לעבר הגננת של הבן לא קשורים במאום לרנדי ניומן.
לקראת סיום האלבום שבן (בעזרת קובי מידן) הופך את "Tower of Song" של לאונרד כהן ל"מגדל הפזמון" שבו הנק וויליאמס הוא בעצם שמוליק קראוס. זהו שיר שכוסה עשרות פעמים, משרון מולדבי ועד בונו, ומרתק לראות איך שבן מבצע אותו באופן שונה לחלוטין. שכן, במקום לתקוף את השיר מכיוון השורה "נולדתי עם המתנה של קול זהב", כפי שעשו רוב הגרסאות לשיר, שבן נותן דגש לנושא הכתיבה ועושה זאת בעיבוד שמזכיר לחנים באלבום האחרון של רות דולורס וייס.
לשני השירים האלה מצטרף "שגר פגר" של הבילויים בביצוע רענן במיוחד. הגרסה של שבן מדגישה, מצד אחד, את החיבור של הלחן המקורי לגרסה של גלוריה ג'ונס ל-"Tainted Love", בעוד שינוי הטמפו והווליום בשירה מפרקים, מצד שני, את השיר ומרכיבים אותו מחדש משל היה שעון (או השמאל הישראלי) בידיו של אהוד ברק. גם "תאונה" של שלום חנוך מביא את שבן לשיאי ביצוע שכדאי מאד שחנוך יקשיב להם כדי ללמוד איך מעבירים דרמה מבלי לצעוק.
אל תפספס
על אף שהרגעים שהוזכרו לעיל מוכיחים, שוב, עד כמה שלומי שבן הוא אחד היוצרים החשובים ביותר שפועלים כרגע בתרבות הישראלית, חובה לומר ש"מגדל הפזמון" הוא לא אלבום אחיד ברמתו. הגרסה לז'אק ברל, למשל, לא מחדשת דבר, גם לא בתרגומו המליצי של דורי מנור. הוא הדין ל"קחי עוד ואלס" של לאונרד כהן בתרגומו של קובי מידן. את "דאווין של שיר מחאה", במקור של מאיר אריאל, שבן מבצע כבר כל כך הרבה שנים בהופעות, שנחמד שנכלל באלבום ברמת התיעוד, אולם חסר בו החן של גרסת הלייב. אלו הם גם הטקסטים שבהם שבן לא מצליח לבטא את האישיות הייחודית שלו, ובינתיים הרעננות הספרותית/מוזיקלית שלו מתייבשת.
המסקנה מכאן היא ש"מגדל הפזמון" היה יכול להיות הברקה של ממש כאי.פי בן 5-6 שירים, עם גימיק שיווקי בדמות הורדה בחינם או אופציית רכישה בהופעות בלבד. שבן אמנם הקפיד לחבר ולערוך את השירים באופן שיאפשר לצלוח את האלבום בקלות רבה, אולם בסופו, אחרי ששבן מבטיח "אני נשאר על הבמה לעוד זמן מה", מתעורר הרצון לבקש ממנו שאם הוא כבר שם, שיראה לנו את הספר השירים האמיתי שלו. אז נדע שהוא לא רק דייר משנה במגדל השיר, אלא בעל בית אמיתי בו