פרק ראשון: "רצח במ?אר?ה"

א?מ?ה ל?דו?ק חשה בנוכחותו עוד לפני שראתה אותו. כאילו היו רוחות רפאים צפות בעקבותיו באולם הכניסה שהיה כה מהודר לפנים. היא נעצרה, הידקה את שולי ז'קט העור השחור סביב גופה בניסיון להגן על עצמה מפני הבוקר הפריזאי החורפי, שמדקרותיו הורגשו בכל הבניין, וגיששה אחר המפתחות. האיש הגיח מבין הצללים ליד דלת הזכוכית החלבית של משרדה. בכי של תינוק נישא מן הקומה שמתחת ואחריו טריקת דלת בדירתה של הקו?נסי?ירז'.

"מדמואזל, אני זקוק לעזרתך," אמר. עור מנומש, דמוי גוויל, מתוח על עצמות הגולגולת. אוזניים בולטות, מחודדות, מזדקרות בצדי ראשו. חליפה מקומטת בכחול כהה. כפוף מעל מקל הליכה מח?זרן.

"אני לא עוסקת בנעדרים, מסייה," היא אמרה. עם בוא החורף האפירו הימים והזיכרונות התבהרו, ותקוותיהם של ניצולים ותיקים למצוא את אלו שאבדו להם שבו וניצתו. היא החליקה בלשונה על שיניה כדי לוודא שלא נתקע לה משהו בין השיניים, טפחה על ש?ערה? החום הקצר וחייכה. היא הכניסה את קרואסון השוקולד בחזרה לשקית. "אני לא עוסקת באיתור קרובי משפחה. התחום שלי הוא אבטחת מידע." א?מ?ה, בת שלושים וארבע, גובה מטר שבעים ושלושה, התנשאה מעליו. "צר לי, מסייה, אבל אני חוקרת פרטית שמתמחה בפשיעת מחשבים."

"זה מה שאני צריך." הוא הזדקף באיטיות. פחד ניבט מעיניו הגדולות. "קוראים לי סו?לי ה?כט. אני מוכרח לדבר א?תך."

מעבר לפחדיו הבחינה בעצב שיש בו שמץ של דקו?ת-אבחנה. היא ניסתה להיות מנומסת. לקוחות שנכנסו למשרד באקראי היו נדירים. רוב הלקוחות הגיעו דרך חברות ותאגידים, או על פי המלצה. "זה לא אישי, אבל אנחנו עמוסים. אני יכולה להפנות אותך למישהו מעו?לה."

"הכרתי את אבא שלך, איש יקר. הוא אמר לי לבוא אלייך אם אצטרך עזרה."

מעוצמת ההפתעה צנחו המפתחות מידה? והיא הסבה את מבטה. "אבל אבא שלי נהרג לפני חמש שנים!"

"כמו תמיד, אני מתפלל לעילוי נשמתו." הכט השפיל את ראשו. כשהרים את ראשו פילח מבטו את עיניה. "אני ואבא שלך נפגשנו כאשר עבד במשטרה."

היא ידעה שהיא חייבת לשמוע את מה שבפיו. ועדיין היססה. הקור חילחל מקרשי הרצפה אבל לא היה הגורם היחיד לרעד שתקף אותה.

"תיכנס בבקשה."

היא פתחה את הדלת שעליה היה כתוב 'ל?דו?ק, חקירות', המובילה למשרד שקיבלה עליו את הפיקוד לאחר מות אביה, הדליקה את האור והטילה את ז'קט העור שלה על מסעד הכורסה. צילומי ס?פ?י?ה בנוסח המאה התשע-עשרה, שבהם נראו חפירות ארכיאולוגיות במצרים, היו תלויים על הקירות מעל מפות של מערכת הביוב בפריז, שעברו מ?קצ?ה שיפורים במחשב.

גופו השלדי של הכט חצה את רצפת הפרקט. משהו בו נראה לה מוכר. כשהניח את ידו על שולחן העבודה שלה ראתה ספ?רות כחולות דהויות מקועקעות על זרועו, מבצבצות מתחת לשרוול המקטורן. האם הוא רוצה למצוא אוצר שנשדד על ידי הנאצים, המסתתר בחשבון בנק שווייצי ללא ש?ם, הנקוב אך ורק בספ?רות? היא מילאה את הפילטר בגרגרי קפה טחון, מזגה מים והפעילה את מכונת האספרסו, שקמה לתחייה בטרוניה מייבבת.

"אתה מוכן לפרט, מסייה הכט, באיזו מין עבודה מדובר?"

"התחום שלך הוא חדירה לבסיסי נתונים של חברות ותאגידים." עיניו סקרו את הציוד לאורך הקירות. הוא דחף לידה תיקייה. "תפ?צחי את הקוד הממוחשב הזה. בית הכנסת 'עמנואל' שוכר את שירותייך."

"בקשר ל?מה?"

"אנחנו זקוקים להוכחה שקרובי המשפחה של האישה ניצלו מן המשלוח לבוכנוולד. אבל אני לא רוצה להפיח בהם תקוות שווא." הוא הסב את מבטו, כאילו יש דברים נוספים שהיה עשוי לומר, אך הוא בוחר לא להגיד אותם.

"הפסקתי לעשות עבודות מהסוג הזה, מסייה הכט. זה היה יותר התחום של אבא שלי. בכנות, אם אעמוד בהבטחה שהוא נתן לך, לא תקבל את השירות הטוב ביותר."

"ה?כרתי את אבא שלך. הוא היה אדם שאפשר לתת בו אמון." הכט נאחז בשפת השולחן.

"מ?נ??י?ן הכרת אותו?"

"איש יקר. מילה שלו הייתה מילה. הוא אמר לי שאני יכול לסמוך עליך." סולי הכט שב והשפיל את עיניו. "עבדנו על הרבה דברים ביחד לפני הפיצוץ. אני זקוק למומחיות שלך."

היא תופפה על המכתבה בציפורניה האדומות, שהלכה מתקלפת מהן, והדפה לאחור את הזיכרונות המכאיבים. קפה בוץ מהביל ז?רזף לתוך קנקן הזכוכית. "קפה, מסייה?"

"נו?, מ?ר?ס?י." הוא נד בראשו.

א?מ?ה קילפה את הנייר מקוביית הסוכר והטילה אותה לתוך הספל. "אני מתמחה באבטחת מידע," שבה ואמרה. "לא באיתור נעדרים."

"הוא אמר שאת תעזרי לי... שאני תמיד יכול לבוא אלייך."

פרט להפרה בוטה של ההבטחה שנתן אביה נותרה לה רק אפשרות אחת. "בסדר," נכנעה לבסוף, על אף ספקותיה. "אני א?ראה לך את החוזה הסטנדרטי שלי."

"תצטרכי להסתפק במילה שלי." הוא הושיט את ידו. "מבחינתך, מעולם לא נפגשנו. בסדר?"

היא לחצה את ידו המגוידת.

"כמה ימים זה ייקח? אמרו לי שזה דבר שמצריך זמן."

"אולי כמה שעות. אני מקלידה מאה ועשרים מילים רגילות בדקה."

היא חייכה והתיישבה, הדפה הצדה את הפקסים שהגיעו במהלך הלילה ורכנה לעברו.

"את למדת באמריקה כאשר ה?כרתי את אבא שלך."

בלב מלא תקווה תרה בזיכרונה אחר שורשיה האמריקאיים ואחר הא?ם שנעלמה כאשר הייתה ילדה בת שמונה. היא לא מצאה לא את זה ולא את זה. "לא הייתי שם הרבה זמן. למדתי בניו יורק במסגרת תוכנית לחילופי סטודנטים."

"אביך חלק א?תי את פילוסופיית החיים שלו ואני לא שכחתי אותה."

"'בדרך כלל דברים הם לא כמו שהם נראים, אחרת לא הייתה לי עבודה'?"

הכט ה?נהן. "את עצמאית. שום דבר לא קושר אותך." הוא קפץ את ידו, שהזיקנה עיוותה את מ?פרקיה, לאגרוף והלם על השולחן. "זה מוצא חן בעיני."

הוא ידע עליה הרבה. והייתה לה גם הרגשה שהוא מסתיר משהו. "התעריף שלנו הוא 750 פרנק ליום."

הכט ה?נהן בהיסח הדעת. עכשיו היא נזכרת. היא ראתה צילום שלו לפני שנים. עדותו סייעה להעמיד את קלאוס ב??רב??י לדין.

"תסתכלי בתוך התיקייה," אמר הכט.

א?מ?ה פתחה את התיקייה. היא הבחינה בספ?רות ובלוכסנים, סימן היכר מובהק לצופן צבאי. המומחיות שלה היתה חדירה לבסיסי נתונים של תאגידי ענק. אבל הצופן הזה מזכיר את תקופת המלחמה הקרה – עבודת נמלים מייגעת. היא היססה.

"יש אלפיים פרנק בתיקייה. תעבירי את הממצאים לרח' ד?ה רו?ז?י?יה 64, לאישה ששמה לילי שטיין. היא בבית אחרי שהיא סוגרת את החנות. אמרתי לה לצ?פ?ות לאורחת."

א?מ?ה הרגישה שהיא מוכרחה להיות כנה; מעולם לא נדרש לה זמן רב כל כך כדי לפצח צופן. "יש פה יותר מדי כסף."

הוא נד בראשו. "קחי את זה. היא אישה לא כל כך צעירה. קשה לה להתנייד. ותזכרי, תני את זה רק ללילי שטיין."

היא משכה בכתפיה. "אין בעיה."

"את מוכרחה לתת את זה ללילי שטיין ביד." נימת קולו של הכט עברה מלהט לתחנונים. "תישבעי לי בקבר של אבא שלך. בכבודו." עיניו לא הרפו מעיניה.

איזה סוד מימי השואה מסתתר כאן? באיטיות רבה ה?נהנה בהסכמה.

"לא ניפגש יותר, מדמואזל."

מ?פרקיו של סולי הכט חרקו כאשר קם מכיסאו. פניו התעוותו מכאב.

"היית יכול לשלוח לי את זה בפקס, מסייה הכט. זה היה חוסך לך את הנסיעה."

"איזו נסיעה? אל תשכחי, מדמואזל ל?דוק: אנחנו מעולם לא נפגשנו. השיחה הזאת לא התקיימה."

א?מ?ה בלעה את המילים שעמדו על קצה לשונה ופתחה לו את הדלת. קרשי רצפה מעוקמים, מראה שזוהרה? התעמעם וטיח מתקלף עיטרו את המישורת הלא מוסקת. היא זימנה את מעלית-הכלוב העתיקה, שגנחה וחרקה במעלה הפיר. בצעדים איטיים, מאומצים, חצה הכט את המסדרון.

א?מ?ה חזרה למשרדה ותחבה את השטרות לכיסה. החשבון של פראנס ט?ל?קו?ם שמועד התשלום שלו חלף ובשר סוס למיילס דייוויס – שבצרפתית מבטאים את שמו מ?יל?ס ד?ב?יז – הכלבלב שלה, יצטרכו לחכות עד שהיא תגמור את העבודה.

אנשי יו?רו?קו?ם, ענק הכבלים, הרסו אותה מבחינה כלכלית כשהפסיקו את החוזה עם הפירמה שלה והעבירו אותו לחברה מתחרה בסיאטל. היא קיוותה שיישאר לה מספיק כסף כדי להוציא את החליפה מהניקוי היבש.

קוד הכניסה שלה איפשר לה לפצח צפנים ולהגיע למידע המאוחסן בבסיסי נתונים. במקרה זה, הניחה, מדובר בבסיס נתונים צבאי.

היא הפעילה את התוכנה. אין גישה הבזיקה תיבת ההודעות על המסך. היא ניסתה קוד כניסה אחר, רשת צבאית חשאית. אין גישה שבה וה?בהבה ההודעה על המסך. סקרנותה התעוררה. היא ניסתה עוד כמה קודים, שהובילו גם הם למבוי סתום.

הבוקר היה לצהריים. ולאחר הצהריים. הצללים הלכו והתארכו.

אחרי כמה שעות הבינה שבמקרה זה היא תרוויח את הפרנקים שלה ביושר. עד עכשיו כלום לא עבד.