(ל"ת)

בעבר נחשבה הפובליציסטיקה לזוהרת שבין תחומי העיתונות. לא אחת היא היתה נחלתם של סופרים, אנשי רוח או עיתונאים ותיקים במיוחד, שרק להם ניתנה הזכות לפרסם את הגיגיהם בסגנון חופשי, ממוחם הקודח, תוך התעלמות מכללי הניסוח המקובלים בכתב העת המארח ומבלי שעורך זה או אחר יעז להכתיב להם ראשי פרקים, יפנה אותם למקורות כדי להביא ציטוטים או חלילה יתערב להם בנוסח הסופי. עיתונאים נאלצו לגרד ידיעות במועצות מקומיות נידחות, לטפס בשלבי הנתיבה המקצועית דרך תחקירים מתישים ולילות ללא שינה עד שהוענקה להם הזכות לפרסם את דעתם האישית.

בעשור האחרון זה השתנה. המרחב האינסופי של האינטרנט, הדרישה לקולות חדשים והתחרות מול העיתונות המודפסת העצימו את מגמת הנאו ג'ורנליזם והכתיבה האישית שרווחה בישראל עוד בשנות ה-90 והביאו עימם שטף של כותבים, שלכל אחד מהם דעה משלו ודי מקום כדי לפרסם אותה.

כמעט במקביל, זכו אנשי הדפוס הוותיקים להתנסות בחוויה חדשה. אם פעם היו כותבי המאמרים מנסחים את חיבוריהם, שולחים אותם למערכות ונאלצים לנחש את תגובותיהם של הקוראים, כפי שמוזיקאים מדמיינים את המאזין שלהם מקשיב ליצירתם האחרונה במערכת הפרטית בביתו, הרי שהעשור האחרון גרם להם להבין איך מרגישים אמני הבמה מול קהל, בהופעה חיה. מהרגע שתופעת הטוקבקים הפכה לנפוצה והשתלטה על החלקים התחתונים של עמודי האינטרנט, מחיאות הכפיים או קריאות הבוז עבור היצירה מתקבלות מיד עם המילה האחרונה בטקסט, ממש כמו בסיומו של שיר, והן קולניות ונחושות כדרכו של קהל. אגב, הן גם קצובות ונחרצות יותר יחסית למאמרי התגובה הארוכים והמפורטים שהתקבלו בעבר במערכות העיתונים, או שמתקבלים היום דרך כתובת הדואר של הכותבים, משום שלהמון, שפעם לא היה אלא קורא יחיד שמנהל דיאלוג עם הכותב, משלהב את עצמו.

המנעד הקולי של הדעה הכתובה אכן התרחב, אך מדובר במגוון רק לכאורה. ראשית, משום שהטוקבקים מהווים רק הד לנושא שעל סדר היום שמכתיבים האתרים – הם אף פעם לא קובעים אותו. לא לחינם הם מתפרסמים בתחתית המאמר, ובנפרד ממנו. שם, על היציע, הם רשאים לומר ככל העולה על רוחם, כשם שאוהדי הכדורגל יכולים להביע את דעתם על המשחק, אבל לא לקבוע את ההרכב (למרות שבאצטדיוני הכדורגל יש גם מקרים כאלה). מה שמפליא בכל העניין הוא שכותבי הטוקבקים אכן אימצו את הסולם המעמדי הזה, ולמעט רגע אחד, במקרה של גלעד שליט, לא ניסו להתמרד נגדו ולקבוע בעצמם את הנושא שעל הפרק, על אף שהטכנולוגיה בהחלט מאפשרת להם להביע עמדה ללא שום קשר למאמר הראשי. מוזר, למשל, שאף אחד לא פירסם טוקבק עם הצעת נישואין לבחירת ליבו, אפילו יהיה זה בירכתי מאמר פוליטי.

שנית, הרשת היא אמנם נטולת גבולות, אלא שהיא גם מאפשרת למשתמשיה לאתר בדיוק את מחוז חפצם, ותסמכו על הגולש הממוצע שהוא יבחר לשם בדרך הקצרה ביותר האפשרית. הדפדוף בעיתונים, שנראה לפעמים כפעולת אגב חסרת חשיבות, גרם לקוראים להתקל במגוון רחב של תחומים עד שהגיעו לכתבה שעניינה אותם. היום, ובעצם מהרגע שגוגל באה לעולם, הגולש הממוצע מגיע בקפיצה אחת אל המאמר המבוקש, שהוא פוסח בדרך על המכלול האין סופי של הכותבים שזמין לרשותו ברשת. שוחר האמנות, לשם המחשה, כבר לא נאלץ אפילו לרפרף על פני מדורי הפוליטיקה והחברה בדרך לביקורת התערוכה שהוא מבקש לקרוא. כך שדעות יש הרבה, אבל מספר הנחשפים אליהן לא בהכרח עלה.

ולבסוף, ריבוי הדעות ומגוון הקולות והסגנונות האישיים פשוט ביטל את עצמו. הריבוי הצליח לשבור, לפחות ברשת, את ההיררכיה בין כותב לכותב, אך לא השכיל עדיין לייצר סמכויות בולטות משל עצמו, ולפיכך איבדה הדעה הכתובה מכוח השפעתה.

זה לא מצב בריא. יש כוח למסורת הכתיבה העיתונאית, על אף הפיחות במעמדו של התחום, בעיקר מפני שפובליציסטים טובים באמת מחויבים בראש ובראשונה לציבור הקוראים שלהם. לצידם פועלים גורמים שלא מחויבים לאינטרס הכללי. הדינמיקה בין שני הצדדים פועלת כך שכשצד אחד נחלש, הצד השני מגביר את השפעתו. ברוח התקופה, אלו יהיו בדרך כלל גורמים מסחריים או יחצניים.

לא לחינם, דווקא בעשור שבו כל מי שהיה אי פעם בהופעת רוק פותח בלוג מוזיקה, לא צמח אף קול בולט ודומיננטי מהשוליים. אם בשנות ה-80 וה-90 היתה כמות מצומצמת של מבקרי מוזיקה בולטים (ומוכשרים) שדחפו קדימה מספר מצומצם של מוזיקאים אלטרנטיביים, חלצו אותם מחשכת המועדונים ועזרו להם לכבוש את המרכז, הרי שבעשור האחרון יש אינספור בעלי דעה שממליצים על אינספור אמנים. כך יכולים היחצנים של חברות התקליטים הגדולות, אותם גופים דינוזאוריים שנקברו בשנים האחרונות בכל כתבת תעשייה אפשרית, להפיץ את בשורת הלקוחות שלהם בלי שתהיה מסה קריטית שתתחרה בהם. משום שבליל הקולות לא מצליח, ולא יכול גם, להתאחד לכדי מסה קריטית. בפשטות, מרוב בלוגים וטוקבקים לא רואים היער. אבל זה טיבו של האינטרנט: אפשר ללכת שבי אחרי המושג קהילה, אבל בסופו של דבר הוא מציית לרוח התקופה, הופך אותנו לאוסף של אינדיווידואלים, וסולל את הדרך לחברה היחידה שעוד ראויה לשמה, וזו החברה בע"מ.