אל תלכו שבי

עסקת שליט מתקדמת בצעדי ענק. אולי בתוך ימים הוא כבר כאן איתנו. הלוואי. 450 מחבלים תמורת ה"ילד של כולנו". הכי טוב להיות בעד העסקה. לשחרר את גלעד? כולם בעד. למה לא, בעצם. כולם רוצים להתמכר לתחושת האופוריה עם חזרתו, החיוך שלו, החיבוק עם המשפחה, האהבה של כל המדינה אליו. כמעט אין ויכוח על העסקה, אין מי שחושב שהיא רעה לנו. רוב מוחלט בממשלה. אווירה חיובית בעם.

עסקת שליט היא כמו קרטון עם סופגניות חמות שמגיע בעיצומה של מסיבת חנוכה. כולם בעד. אין מי שיגיד לא. ריח הסופגניות, אבקת הסוכר, הריבה הנימוחה, האווירה החיובית. כולם רוצים להתמכר לתחושת המתוק שבפה. לא חושבים על הצרבת, הערך הקלורי, הפחמימה הריקה והסוכרים המזיקים. יש אווירת חג, יש סופגניות. אנחנו עטים על העסקה כמו על קרטון הסופגניות, הכול בשביל כמה דקות של מתוק בפה. אנדורפינים עפים למח, ואז, נשכבים לאחור בספה עוצמים עיניים, נהנים מהרגע. אחר כך קמים, ו...

החמאס יתחזק, עשרות מחבלים עם דם על הידיים יחזרו לרחובות, מנהיגי מחבלים יחזרו למעבדות הנפץ וישראלים ייהרגו. אבא אבן כבר אמר: קונצנזוס הוא כשכולם אומרים ביחד את מה שאף אחד לא מאמין בו בנפרד.

דיירי "האח הגדול" כבר יודעים לאן הם נכנסו. יודעים מה עובד להם ומה לא, מחצינים עצמם לקבל עוד חשיפה. אבל יש אחד שונה. בנצי הוא המבוגר חולה הטורט. קרח, שמן, בנצי מנותק מהמתרחש. יש לו צורך לעוות את פניו מדי פעם. חריצת לשון ועצימת עיניים יחד. טלטול הגוף לצד שמאל. לבנצי אינוונטר בלתי נדלה של עוויתות. הוא יושב בחוץ, מעשן, שותה קפה. כל נדנוד גוף ואתה משוכנע שהקפה יישפך. בעונה שבה כל דייר מודע למצלמות, ומשחק את עצמו לדעת - או כמו שניסחה את זה מעיין חודידה, כולם פה עם מקל בתחת אינעל אבוכ - יש כמיהה לאמת. בנצי הוא האמת והאמת מוציאה לנו לשון.

קמפיין חדש: אלכוהול שותה לך ת'כבוד. בתמונה אחת, בחור צעיר כורע ליד אסלה. באחרת, בחורה. האיפור נמרח לה על הפנים. אלכוהול שותה לך ת'כבוד. לא את הכבוד, אלא ת'כבוד. צעירים שרואים בחורה שנמרח לה האיפור יניחו את הוודקה רד בול ויגידו די, לא ניתן לאלכוהול שישתה לנו ת'כבוד. נעבור לשתות לימונענע. הכבוד שלי חשוב לי.

הקופירייטר השאיר טביעות אצבע של מי שמתאמץ לדבר בשפת הצעירים. לצעירים חשוב הכבוד. לצעירה חשוב האיפור. הצעיר לא רוצה למצוא את עצמו מקיא באסלה. הצעירים מדברים בקיצור. ת'כבוד. ת'אלכוהול. ת'מבין? הקמפיין הזה מזיע. לא אפקטיבי.

אחרי שנים של סיקור עיקש של מפלס הכינרת, מנחם הורוביץ מצא תחום חדש. כלכלה. הוא עוזר לנו לחסוך. בקול החד שלו, בדיבור קטוע, הוא מסתובב בינינו עם מקל ההליכה ומטיף להוציא פחות. תמיד יש סכנה שאם מישהו ייחשד שבזבז, הורוביץ יכה בו עם המקל. מדי ערב לפני החדשות הוא מפציע ומפציר, אולי תתחתנו בחורף ולא בקיץ, קנו מכונית קטנה יותר, בשביל מה צריך שטיח, למה להתפנק בצימר אם אפשר לסבול בכיף בבית הארחה של קיבוץ.

הורוביץ שייך לגישת ה"אם חסכת – שיחקת אותה". מיותר ליהנות מהחיים. לא לצאת, לא לאכול. לחסוך. להסתגף. קמצנות ראויה לגינוי, אבל חיסכון הוא מבורך. מי שמוציא כסף לא יודע מה טוב לו, או שהוא לא ראה את הפינה של הורוביץ.