על החלון ישבתי

ילדה קטנה. תפוחי אדמה. עכברוש. זוג איכרים ובנם. ישו ומריה. אבא ואמא. כומר. בשבעת האיברים חסרי ההקשר המוצגים כאן הרי ניתן לנפוח חיים בעוצמות שונות ובטעמים שונים ולצקת בהם הקשר לכדי איזה סיפור קוהרנטי שיד הדמיון תאפשר. ואפשר גם לשבת ולהפיק משבעת האיברים האלה כתב-יד בשם "צחוק של עכברוש", לשלוח אותו למספר הוצאות, לספוג את אדישותן הדיפלומטית של אחרות, לקבל את סירובן של אחדות ואת ברכתה של הוצאת "ידיעות אחרונות". וגם זה סיפור. סיפור בתוך סיפור. ואיזה מן הסיפורים חשוב או נצחי יותר? הפנימי או החיצוני? זה הנתפס ברגעי ההווה שלנו כערכי או דווקא הפיקנטרי? ועל כך הרי נענה בידענות - זה כבר עניין שהוא תלוי קונטקסט. וזיכרון. בעיקר זיכרון. קולקטיבי, אך בייחוד סלקטיבי. כי זיכרון הסיפור חשוב מהסיפור עצמו. ואולם אז תשאל מחברת כתב-היד - גם אם מדובר בסיפור זיכרון ה"שואה"?

נדמה לי שזה סוג ההדמיה המתבקשת בשעת הפנאי הראשונה שבסיום העיון בספרה ה-11 של נאוה סמל. תראו מה עשתה הסופרת - לקחה את שבעת האיברים והרכיבה מהם סיפור "שואה" – קורותיה של ילדה בת 15שהוחבאה בבור תפוחי אדמה בכפר קטן בפולין, עברה התעללות קשה, אך שרדה. זה כל הסיפור. ולכן זיכרון סיפור "השואה", ולא הסיפור עצמו, זוכה לתצוגה בחמישה אופני כתיבה מובחנים. הראשון, מעקב ארס-פואטי אחר זיכרון סיפור השלד, המגומגם מפיה של הזקנה ביושבה מול נכדתה. השני, מונולוג זכרונה של הנכדה מזיכרון סיפור השלד המגומגם מפיה של הזקנה ביושבה מולה. השלישי, זיכרון סיפור השלד בדמות קובץ שירה המופץ באינטרנט. הרביעי, שיגור זיכרון המיתוס והמותג הסיפורי בטכנולוגיה עתידנית אל ראשו של אחר. והחמישי, זיכרון דברים פרי עטו של הכומר, מצילה של הילדה.

מובן שאין חמשת היחידות הספרותיות מסתפקות באוטונומיה אמנותית אלא פולשות אחת לתחומה של השנייה בזרמי רמיזות והפניות מכוונות, ונשזרות לכדי יצירה שסכומה הכולל גדול מסכום חלקיה. אך מובן גם שאין חמשת היחידות הספרותיות נהנות מרמה אחידה של כתיבה ובעוד הפותחת והסוגרת עשויות היטב ומצליחות לבנות עולם אישי ממשי סביב ייצוג הזכרון, הבטן הרגישה של הטקסט - המכילה כאמור את הנסיונות של סמל לאימוץ קול צעיר, לתיאור אפיזודה מד"בית ולחריזה מקאברית - נותרת מעט ריקה.

אך הפיקנטריה האמיתית לטעמי תהיה להיתפס לאותה אי-סדירות איכותית לאורך הטקסט מבלי להבין את הנמשל. והנמשל הוא שסמל אחראית לרומן, שמכל הסופרלטיבים שמרעיף עליו בית ההוצאה בדש הספר הייתי בוחר ב"מקורי להפליא" בלבד ומוסיף "מעט נועז" משלי. כי סמל פוסעת בשביל "מקורי להפליא" אל אזורים רגישים ברגל אמיצה ומבצעת תרגילים מחשבתיים עם זכרון "השואה" שלוקחים בחשבון את אפשרות קיצו של הזכרון ביום בהיר אחד, או "מעט נועז" יותר, גילגולו העתידני אל השוליים הרכילותיים והאזוטריה הקיצונית, אולי מתוך הבנה שלא לנצח יהיה ניתן לשחזר או להחזיר אל מקורם את הדי צחוקו של העכברוש שנשמע במקום מחבואה של הילדה. ועל רקע חברה שכל הוויתה מתומצתת לאמון עיוור בסיפורים משוכתבים שהיא מספרת לעצמה, נראטיבים המבוססים על זכרונות סלקטיביים קולקטיביים, אין זה מעט כלל וכלל.