חוזרים לשכונה

      לוח התוכניות של ערוץ 24 מייצג נאמנה את מצבה של המוזיקה הישראלית: שכונתית, דלת תקציב ומוגבלת, אבל משלנו. פז חסדאי זמר חתונות

      עבור קהל הצופים הצעיר, ערוץ 24 תמיד נתפס כפספוס. יכול להיות שהציפיות הראשוניות מהערוץ היו לא ריאליות, וכמובן שמבחוץ קשה להעריך את הקשיים הכלכליים והמגבלות הכרוכות בקיום ערוץ מסחרי, אבל התחושה היא שלערוץ נישה שכל עיסוקו הוא מוזיקה ישראלית יש פוטנציאל גדול יותר. אין ספק שההגדרה "מוזיקה ישראלית" היא מעורפלת וכוללנית מדי, ואולי אף היוותה מגבלה לקברניטי הערוץ, אך עדיין רבים חשים כי "מוזיקה ישראלית" היא הז'אנר המועדף עליהם. הם מחבבים במידה שווה את שלמה ארצי, משה פרץ ונינט רק בגלל שהם שרים בעברית ומופיעים קרוב לבית ונשמעים בגלגלצ, וכל רצונם של אנשים אלו הוא ערוץ נישה קליל ופשוט, עם שפה ייחודית משלו, הגשה צעירה בגובה העיניים ויהווה אלטרנטיבה הולמת ומפלט יציב לרגעים הקשים שהטלוויזיה מאכזבת אותך ומזכירה לך שוב שאין מה לראות.

      עד עכשיו ערוץ 24 התקשה למלא את החלל הזה, אך לוח השידורים החדש כבר מראה על יומרות חדשות. המגמה החיובית החלה עם הקדימונים הנפלאים של להקת הבנים הירושלמים, פנינה טלוויזיונית והברקה אמיתית שבישרה על הכיוון החדש של הערוץ: פנייה למקומות המוכרים והאהובים. שוב התברר שאין צורך בעריכות מתוחכמות ובדיגיטציות עתידניות כדי לכבוש או להרשים אותנו. כל שנדרש הוא קולם הייחודי של להקת ילדי בית כנסת, שפשוט מתנועעים מצד לצד עם חליפת לבנות וכיפות צהובות ושרים "24 גבירותיי, 24 רבותיי". התחושה היא שזר לא יבין זאת, שמדובר בתופעה מקומית שאיכויותיה מובנות רק לנו, וכידוע, אלו הם בדיוק האלמנטים המאפיינים את כל המוזיקה הישראלית.

      טוב לדעת (מקודם)

      הלחצן שיכול להציל את חייכם באירוע לבבי או מוחי

      בשיתוף שחל
      לכתבה המלאה

      הפנצ'ר של דידי

      זו גם אמורה להיות הגישה המרכזית של הערוץ, וזו צריכה להיות השפה שלו: ישראליות. בהתאם לרוח הזו, אין פלא שעד עתה מסתמן כי גולת הכותרת של התוכניות החדשות היא "זמר החתונות". כמה מוכרת לכולנו היא הטקסיות המורכבת שכרוכה בחתונות במקומותינו, וכמה זה פשוט לעקוב אחר היום הסיוטי של צמד המאוהבים הצעירים, כשהטוויסט הוא ההתמקדות בבחירת האמן ובהופעתו על הבמה לעיני הדודים והסבתות. ושוב, ז'אנר החתונות מייצג נאמנה את מצב המוזיקה בישראל, כי בעוד אמן ש"עושה חתונות" נהג לזכות בעבר לכינויי גנאי, כיום זו האופציה השפויה להשיג פרנסה ראויה עבור רבים מהם, בין אם זה שלמה בר בחתונה של רוחניקים או עופר לוי ביום שמחתם של זוג שקשה להגדירו. התוצאה המשעשעת מזכירה שיש סיטואציות בחיים שפשוט צריך להצמיד אליהם מצלמה, ותיעוד המציאות הפשוטה - על אף שלרוב היא מביכה – יכולה להפוך לקאלט ממכר.

      גם ל"חוזרים לשכונה" יש את היכולת להציג את התמונה האמיתית של המוזיקה המקומית. הררי העילג ונטול הקסם הוא החוליה החלשה בתוכנית, ועצם שיבוצו יוצא מנקודת הנחה שרק שדר רדיו שמזוהה עם "הז'אנר ההוא" יוכל להתחבר לאמנים העממיים, אך "חוזרים לשכונה" בכל זאת מצליחה לשקף היטב את מצב המוזיקה בישראל, שמאופיינת באותה שכונתיות שבה אמנינו התחנכו, על כל קסמיה ומגבלותיה.

      קונספירציה במונית

      מנגד, שאר התוכניות נראות יותר כמו כיסוי תחת וחיפוש אחר פתרונות זולים וקלים. "רוק רימון", למשל, שעוקבת אחר תלמידי בית הספר למוזיקה "רימון" בהכנות לתחרות השנתית, אמורה הייתה להיות התשובה האשכנזית לטענות שהערוץ נכנע לתכתיבי השוק ומאדיר את המוזיקה הים תיכונית - אך היא מתקשה לספק דרמה אנושית או כוכבים מעניינים וכריזמתיים (באופן לא מפתיע במיוחד, בהתחשב בדמותם האפרורית של בוגרים קודמים, דוגמת קרן פלס). "בית ספר למוזיקה", שמתעד שיעורי מוזיקה שמעניקים מוזיקאים מצליחים לתלמידים צעירים, נשמע מבטיח על הקומוניקט ואמור להוות מעין תחליף פרובינציאלי ל"סטודיו למשחק" עם ג'יימס ליפטון, אך בפועל ההרצאות די מתישות ומתקשות לסחוב 45 דקות.

      אי אפשר להתעלם כמובן מחלקה של הזכיינית קשת, שמשתמשת בבתה הקטנה כבבובה. הרצון לדחוף תכנים ולהשתמש בערוץ כפלטפורמה שיווקית יצר את החלטורה המביכה של ערוץ המוזיקה, הלא היא "מונית הקצב" ("לא מונית הכסף", נוזפת שוב ושוב אילנה ברקוביץ' באורחיה, "מונית הקצב!"). לא ברור מדוע דווקא ברקוביץ' היבשושית נבחרה לתפקיד, אך נדמה שתפקידה העיקרי הוא להראות עד כמה מוכשר למעשה הוא עדו רוזנבלום – והיא עושה זאת נהדר. כל מי שסבור היה שמדובר בפורמט מנצח, גילה שהתוכנית כולה מבוססת על הקסם האישי של אותו רוזנבלום, ושבלעדיו מונית מוארת עם חבורה של אנשים שעונים על חידות מטופשות (במקרה של מונית הכסף מדובר בדרך כלל – כמה מפתיע – בזמר ים תיכוני כלשהו) יכולה להיות הדבר המשעמם בעולם. אם המטרה הייתה לפאר את "מונית הכסף", הרי שהיא הושגה בהצלחה. כל ציפייה אחרת תוגדר ככישלון.

      הערוץ, בשורה התחתונה, הוא בבואה למצב הענף: התקציבים מוגבלים, הקהל מצומצם והכישרונות הם מצרך נדיר. עדיין, מדי פעם, ורק במקרה, מבליחה לה ההברקה הקטנה והאותנטית, שמצליחה לגעת ולרגש.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully