מה שהילדים אוהבים – טופ 25

(2005)

אין הרבה בחורות שיסכימו לבלוע דבורים בשביל הבחור שלהן. יותר נכון, אין הרבה בחורות שוות שיבלעו דבורים בשביל הבחור שלהן. קלי דה מרטינו היא מישהי שהייתי מקבל בשמחה ובכל זאת הראש שלה לא בעננים - בשביל בחיר ליבה, כך על פי "Bumblebees", היא תבלע דבורים ותסחב לבנים. אבל הוא אפילו לא יודע את זה, הוא בכלל לא שם לב. לדעתי, הוא לא שווה את הזמן שלה ועדיף בשבילה לעלות על מטוס לתל אביב.

(2000)

נראה לי שישראל היא המדינה שהכי אוהבת את בלונד רדהד בעולם. החיבוק שהלהקה הזו מקבלת כאן ביחס לכל להקת אינדי אחרת הוא חסר פרופורציות בהשוואה למה שקורה בשאר המדינות. ההייפ המקומי הזה - שקיים גם כלפי ניק קייב, גרנדדי ומייק פאטון - אינו מוצדק במיוחד, שכן בלונד רדהד היא להקה טובה, אך בפרספקטיבה של זמן מבינים כמה מיושנים הם נשמעים וכמה שאין סבלנות למוזיקה שלהם. בנוסף, ההופעה המשעממת למדי שהם נתנו אצלנו לא העלתה את המניות שלהם. אבל "Hated Because Of Great Qualities" הוא יוצא דופן בכל קנה מידה. הבלדה העגמומית הזו מעבירה רחמים עצמיים באופן הטהור והמושלם ביותר, והשם של השיר הוא כנראה השם הכי מקסים שאי פעם ניתן למשהו.

(2003)

"בקושי אמנות/ בקושי גוועים ברעב/ בקושי אמנות/ בקושי זבל", צועקים הת'רמלס בפנים של התרבות הפופולרית. "אין אייקוני תרבות/ אין אידאל אחד" הם ממשיכים בגישת ה-Pאנק המיואשת. למזלנו, הם טועים ובגדול - רק מצעד העשור הנוכחי נותן 150 הוכחות לכך - אבל אין על אווירת הדובי-לא-לא של הת'רמלס, ובלעדיהם העשור הזה היה מוצלח קצת פחות.

(2003)

למרות שג'יי זי שוחה בנשים (ואחת במיוחד, ביונסה) ולמרות שיש לו פלואו מדהים, הוא עמוס בבעיות. הוא נעצר על ידי המשטרה רק בגלל צבע העור שלו, אנשים מנסים לעשות עליו קופה והחברים שלו מהשכונה מסבכים אותו בצרות. אבל הג'יגה מסוגל לעשות משהו שאף אחד לא יכול לעשות כמוהו - לשלב בין גיטרות לראפ ולגרום לזה להשמע פיצוץ. טוב, המפיק ריק רובין אולי עזר לו, אבל בכל זאת, מה הן 99 בעיות כשאתה פאקינג ג'יי זי?

(2004)

כל מי שלא מבין מה כל כך גדול בשיו שיו ולמה זו להקת האוונגארד הכי חשובה של העשור צריך לשמוע את השיר הזה על ריפיט שמונים אלף פעם רצוף בווליום מקסימלי. מדובר ביצירת מופת שמורכבת מכאב ופופ, כשהנוייז והטירוף הרגילים של שיו שיו יוצאים כאן דווקא מהקול של ג'יימי סטוארט ולא ממכשירים גדולים ומחשבים.

(2001)

השיר הזה הביא לעולם את הפוסטל סרוויס, שזה כבר אומר משהו על החשיבות שלו. זה התחיל ללא מחויבות: דנטל הזמין את בן גיבארד להשתתף בשיר שיצא על האלבום המוצלח שלו, "Life Is Full Of Possibilities", אבל השניים כל כך אהבו את התוצר, והעולם הביע התלהבות, אז הם הבינו שצריך להרחיב את שיתוף הפעולה ביניהם. מה שמדהים הוא שלמרות שהאלבום של הפוסטל סרוויס הוא אחד מהאלבומים הטובים ביותר של העשור (השביעי הכי טוב, ליתר דיוק) אין בו אף שיר ברמה של הקטע הראשוני הזה.

(2003)

דיזי רסקל גייס את ליידי סוברין האנונימית דאז, וביחד הם הקליטו את להיט הגריים הראשון. לפני שיר האהבה המוזר הזה, באסים כבדים שכאלו התרחקו ממצעדי הפופ כמו שחילזון צריך לברוח ממלח. אבל דיזי ואחריו גם ליידי, הצליחו להביא את הז'אנר הקשוח הזה למקומות הראשונים. ליידי סוברין אפילו הצליחה לקחת את זה לאמריקה, עם החתמה בדף ג'ם, אבל שם זה בערך נעצר.

(2005)

כל מי שהיה במערכת יחסים עם בחורה דיכאונית יזדהה עם השיר הזה: אתה תמיד מנחם, מנחם ומנחם, ובפעם היחידה הזו שגם אתה לא במצב רוח הכי מדהים בעולם, איכשהו הבעיות שלך מסתובבות והופכות להיות הבעיות שלה, עד שאתה מוצא את עצמך מנחם את החברה על הבעיות שהן בעצם שלך.

(2004)

טים קאשר מ-The Good Life מפנה את מקומו בחזית לטובת ג'יהה לי, חברת הלהקה לשעבר (וגם חברה פעילה ב-Bright Eyes) לשיר בן כמעט 10 דקות שהוא כנראה מכתב הפרידה המרגש והכנה ביותר שנכתב אי פעם. קשה להישאר אדישים לשורות כמו "אני יודעת שאתה ממש לבד/ אבל כמה חיבה בן אדם אחד כבר צריך" או "אני מזהה את השקרים האוף-ווייט שלך/ עדיין, אני שוכבת לצידך/ וזה מה שהכי כואב". ועוד יותר קשה לא להתרגש משיר שמתחיל בגיטרה אקוסטית ומתפתח לרוק אמוציונלי עם קולות הליווי של קאשר וג'ני לואיס.

(2004)

ג'ואנה ניוסם היא לא יוצרת של סינגלים. בגלל זה, למרות שאלבום הבכורה שלה הוא אלבום העשור שלי, השיר הגבוה ביותר שלה במצעד ממוקם רק במקום ה-16. השיר הנ"ל נבחר כי הוא הדבר הכי קרוב ללהיט שג'ואנה אי פעם הוציאה - הוא קליט, מלודי למדי ואפשר לשמוע אותו שוב ושוב מבלי שימאס.

(2007)

אני עוד לא בן 30 אבל אני כבר מבין למה אין שיר שיותר מתאים לגיל הזה. בעצם, על אף הנימה המעט הפסימית שיוצאת מ"All My Friends", אני יודע ששנות ה-30 שלי יראו בדיוק כמו שג'יימס מרפי מתאר אותם פה במשך 7 וחצי דקות של ביט מתגבר. כן, גם העבר שלי יראה לי בדיוק כפי שהוא מתואר בשיר והפחדים מהעתיד יהיו בדיוק אותם הפחדים. בעצם, אני מרגיש שהכל כבר מתחיל להיות בדיוק ככה.

(2005)

השיר הזה הכניס בבום את הארקטיק מאנקיז לעולם שלנו והפך בן רגע לאחד מהמנוני האינדי-רוק הכי גדולים של העשור. באופן כמעט נבואי, כל בחורה שרוקדת לשיר הזה על הרחבה, אוטומטית נראית מדהים.

(2005)

לכולנו יש אובססיות. הן מנותקות מהמציאות ומנופחות. אמלי קיין היא האובססיה של אדי ארגוס, הסולן של ארט ברוט. הם היו ביחד בגיל 15 ובעת יציאת השיר, הוא עדיין היה מאוהב בה, חשב עליה כל יום ולא הצליח להרפות. המטרה של השיר הייתה לצעוק את האובססיה שלו לעולם ולהפוך אותו ללהיט, בכדי שילדים ברחבי העולם ישירו יחדיו את השם אמלי קיין. אגב, ארגוס מספר כי אותה אמלי קיין יצרה איתו קשר אחרי שהיא שמעה את השיר, והוא הבין מהשיחה שלהם שאם אתה לא עם מישהי, כנראה שהיא לא מתאימה לך. הלוואי וכל האובססיות היו נגמרות ככה.

(2007)

כתבתי על השיר הזה כל כך הרבה פעמים ממש פה בוואלה! תרבות, ככה שעדיף שלא אחזור על עצמי. רק נגיד שיש סיבה לכך שהשיר הזה עורר כזו תגובה מצידי - הניגודיות בין הטקסט העצוב לאווירה השמחה והמקפיצה היא מטורפת ומדהימה, ככה שזה לא משנה מה נאמר בו, כל מה שרוצים לעשות כששומעים את השיר זה לרקוד! לרקוד! לרקוד!

(2000)

ביט טכנואידי אה-לה טו לון סוורדסמן, אוירה אפוקליפסית, טקסט היסטרי והשירה המלחיצה של תום יורק. לא ברור לי איך רדיוהד לא עשו יותר קטעים כאלו.

(2008)

השבוע ראיתי את "The Carter", סרט דוקומנטרי חדש על ליל' וויין, והתבהר לי כמה שהאיש הזה אמיתי. כל מה שבשירים שלו, הולך גם בחייו האמיתיים. מהסמים ועד הפרימיטיביות, וויזי, האיש שלא כותב כלום על נייר "כי אין לו זמן", הוא באמת אחד מהראפרים הכי גדולים של תקופתנו ולבטח האיש הכי מרתק מבניהם (או שסתם הסרט עשוי ממש טוב). הסרט גם אישש את כל מה שתמיד חשבתי - ליל וויין כל כך טיפש ואיכשהו תמיד יוצאים לו דברים גאוניים, כמו למשל השיר הזה, שבו בנגלדש, המפיק, חוזר על סמפול של "A Milli" לאורך השיר כולו, בלי מנוחה, ו-וויין רוכב על הביט כמו מלך תוך כדי שהוא זורק כמה משפטים לא מובנים בעליל וכמה הברקות בסגנון "את כמו כלבה בלי תחת/ אין לך כלום".

(2003)

קרן או שרה "הם לא אוהבים אותך כמו שאני אוהבת אותך" ובעצם אומרת הכל, מבלי שאצטרך להוסיף כלום.

(2004)

"By Your Side" זה אולי שיר שמסמל את עידן הפריק פולק, אך מדובר בקטע שלא הייתי מתפלא אם היו אומרים לי שקנייה ווסט הפיק אותו. הביט ההיפ-הופ-לואו-פיי, הפזמון של הבנות, שנשמע כמו טריק הצ'יפמנקס של ווסט והגרוב הכי היפסטרי עלי אדמות (והרי אנחנו יודעים כמה שקנייה הוא בעצם היפסטר). המסר הפמיניסטי של האחיות לבית קאסידי, מגיע בכזו אווירה הומוריסטית מקסימה ומרגשת, שלרגע אי אפשר לכעוס על הטרחנות - הייתי מקבל כל אחת מהאחיות האלו לביתי בכל אחד מהימים, ואתן לה לשטוף אותי באידיאולוגיה כמה שבא לה. העיקר שתשיר, תחייך ואולי גם תעשה כלים.

(2001)

הסטרוקס לא החיו את הרוק רק בגלל הכריזמה שלהם, הם עשו זאת כי בזמן הנכון הם ידעו לחבק את הלהקות הראויות מהעבר (וולווט אנדרגראונד, טלוויז'ן, בלונדי וכו') ובמקביל לתת בעיטה לאגדות הלא מוצדקות. "Someday" שלהם הוא קטע פופי ומקפיץ, אבל הייחוד שלו הוא בזלזול המאסיבי שהוא מפגין כלפי הבאנליות חסרת המעוף של פינק פלויד. אם ב"Hey You", רוג'ר ווטרס אומר "ביחד אנחנו עומדים/ בנפרד אנחנו נופלים", עונה לו ג'וליין קזבלנקס עם "לבד אנחנו עומדים/ ביחד אנחנו מתפרקים"; כשווטרס מדבר על הבדידות והקור שבזקנה, קזבלנקס מדגיש שבזקנה יהיו לו את הזיכרונות מהימים הפרועים, ושאולי זה מספיק; כשווטרס דוחף לראש עצות של אלון גל, דוחק לכיוון ה"לנסות שוב" ואומר "אל תוותר בלי קרב" ו"אל תגיד שאין תקווה", אומר קזבלנקס את האמת המרה "אני לא רוצה לבזבז על זה יותר זמן"; כשווטרס פונה לאהבה באופן הכי לוזרי ואומר "תפתחי את הלב, אני בא הביתה", קזבלנקס מהסס ומגמגם "זה כואב להגיד, אבל אני רוצה שתישארי". "Someday" של הסטרוקס הוא לא עוד שיר. זה שיר שעומד איתן מול הקלישאות של העבר ומול שירי האהבה הרגילים, כשהוא צועק כמה שאהבה היא לא הכל, וכמה שחשוב לעשות כיף לפני שמצמידים לך קטטר לשלפוחית השתן. אה כן, והוא גם מראה לכולנו כמה מעפנים הם פינק פלויד.

(2009)

כל כך הרבה מעריצי עבר האשימו את אנימל קולקטיב בהתמסחרות, כאילו שהיה עדיף שהלהקה תמשיך לעשות מוזיקת מדורות ולא תתקדם אל האזורים הבאמת מטורפים שהיא הגיעה אליהם. "My Girls" עונה לכל המעריצים האלו. מצד אחד, מדובר בשיר פופ טהור - לבטח אחד מהרגעים הכי קומוניקטיביים של אנימל קוקטיב (ובכל זאת - תראו לי להקה אחת שתצליח לעשות כזה שיר מדהים). מצד שני, החיות גם עונות לאותם המעריצים במילים, עם סוג של "תעזבו אותנו, באמא'שכם", עם הטקסט הכי חומרני שיכול לצאת מהרכב אינדי מוערך, כשפנדה בר מדגיש שכל מה שהוא רוצה זה ארבע קירות ובית שווה לבנות שלו.

(2004)

"אם הם שואלים למה עזבנו מלכתחילה/ תגידי שהיינו צעירים וכל כך מאוהבים/ ושאת מניחה שפשוט היינו צריכים אוויר/ ושמענו על המקום הזה/ שקוראים לו ארצות הברית/ גילינו שורג'ינייה היא באמת לנאהבים/ פילדלפיה מלאה בחברים חברותיים/ שיאהבו אותך כמו אח/ פנסקולה חוגגת קשה/ עם פופרס, כדורים ופפסי/ איבור סיטי היא בעיקר על ספידים/ אבל עורכים שם מסיבות רצחניות/ מסיבות רצחניות כמעט הרגו אותי". קרייג פין, הסולן של ההולד סטדי, מתעלה על עצמו בשיר הסופר-מערער הזה, שמסכם עשור של מסיבות קשות והדאון שמגיע אחריהן.

(2001)

פחות משתי דקות של גארג'-Pאנק רועש הן מספיקות בכדי לדעת שמדובר בשיר האהבה בגדול ביותר של העשור. ככה מפגינים רגשות - בצעקות, עם גיטרות, וחלילה חלילה, בלי באס.

(2004)

מה שרוב השירים שוכחים להזכיר, זה שבין כל המסיבות, הסמים והאלכוהול שפוקדים את המועדונים מדי לילה, לא תמיד הכל ורוד. לפעמים - וככל שיוצאים יותר זה קורה לעיתים קרובות יותר - הערבים לא נוסקים גבוה מדי, אתה לא מוצא את החברים שלך, התור לשירותים ארוך מדי, הסמים לא מספקים את הסחורה ומצב הרוח לא בשמיים. בסוף ערבים כאלו אתה חוזר מחוק, הגוף שלך קורס מהניסיונות הבלי פוסקים להרים אותו, ובטלפון שלך אין אף שיחה שלא נענתה. בדיוק על ערבים מהסוג הזה מייק סקינר מדבר כאן, והוא מצליח להעביר את התחושה המדויקת של הייאוש, שאולי מגיע לעיתים קרובות, אבל כמעט ואף אחד לא מדבר עליו.

(2002)

ג'יימס מרפי אולי קצת שמנמן ומפוכח, אבל הוא היה היפסטר עוד לפני שמישהו בכלל עבר לגור בברוקלין. בגלל זה הוא הסנדק, המשפיע העיקרי, המלך של אומת האינדי. ב"Losing My Edge" הוא פרץ לחיים שלנו עם LCD Soundsystem, אמר לנו שהוא היה שם לאורך כל הדרך ושהוא חי את כל מה שהצעירים היום קוראים עליו. בנוסף, עם השיר הזה הוא הפסיק להיות צופה מהצד והפך להיות משפיע אקטיבי על התרבות. והוא אכן שינה את פני המוזיקה לעד.

(2005)

"סופים שמחים, לא, הם לא משעממים אותי", שר פיט דוהרטי, האושיה הכי מגניבה, מדהימה ואדירה שיצאה מהעשור הזה. על פניו, בשביל מישהו שדי ברור לכולם שהסוף שלו לא יהיה שמח, מדובר בהכרזה ענקית. רק שדוהרטי לא רואה את המציאות כמו כל האנשים. מבחינתו, זה ממש לא משנה אם הוא ימות עכשיו או עוד 80 שנה; אם זה יקרה ממנת יתר או מתאונת דרכים. הוא פשוט חי את החיים שלו, עושה מה שבראש שלו, כשרק עיקרון אחד מנחה אותו: "פאק פוראבר", מה שחשוב זה הרגע, בשבילו אנחנו חיים. בגלל זה הוא מזריק הרואין, מרשה לעצמו להתייחס לא יפה אל מישהי כמו קייט מוס ותוקע את הלשון שלו בתוך הפה המזוהם ומפוצץ המחלות של איימי ווינהאוס. "Fuck Forever" הוא שיר העשור של הילדים כי הוא ההמנון הכי גדול שיצא בשנות ה-2000. מוזר שזה הגיע דווקא מהבייבישמבלס (הלהקה הפחות טובה של דוהרטי) ולא מהליברטינז (הלהקה הראשונה והמדהימה שלו) אבל כמו שהבנו כבר, דוהרטי לא עובד לפי כללים מסוימים, ו"Fuck Forever" הוא מה שמסמל את הגישה הזו. זה השיר עם הכי הרבה אתוס, עם הטקסט שהכי דורש פעולה ועם שלל משפטים שכל אחד מהם יכול להיות מוטו בפני עצמו.