נהיה כזה דיבור עכשיו שההיפ הופ הפך לפופ, והסול לאר'נ'בי ושניהם נשמעים אותו הדבר, רק בלי הקללות של הראשון. הרבה מאד זמרים מסתובבים עם אותו פזמון ביותר מדי שירים. הרבה מאד שירים נכתבים ונשמעים בדיוק כמו אלו שהרגע רוקנת מהאייפוד לתוך הפח הזבל הדיגיטלי של להיטים נשכחים. אני לא אוהב את אלו שמדברים על פעם, כשהם לא טורחים בכלל להקשיב למה שנעשה היום. אבל ראבאק במציאות של רשימת מותגים שמתחרזים באוטו טיון, אני חייב לגייס את כריס רוק שאמר "אני מת על היפ הופ אבל כבר עייף מלהגן עליו". כי מה שנהיה, במיוחד בשנתיים האחרונות זה סוג של גועל נפש, מהזן הפרחי. לא פלא שכולם גומרים בסוף אצל אותו מקעקע, תכשיטן ואיש נדל"ן במיאמי.
ויש את אלו שנשארו בשכונה. לא לוזרים, ברוך השם גם כאלו לא חסר, אלא אלו שאוהבים את המוזיקה ולא רק את האקסטרות שמגיעות איתה. גוסטפייס קילה למשל. בדרך כלל גוסט הוא וואחד נוגרה לכל מלעיזי הז'אנר כי אין הרבה אנשים שנותנים את הנשמה שלהם בכל שיר ובטח בכל אלבום שהם מוציאים. וגוסט, אחד שלא זרקו לעברו יותר מדי דולרים לפני 16 שנה, מוציא בימים אלו את האלבום התשיעי שלו. שלושה אלבומים מתוך הדיסקוגרפיה שלו הם קלאסיקות, בשניים מהם הוא עבר את הוו-טאנג קלאן, ועבר בתהילתו כל אחד שסומן כסופרסטאר מאותה הקלאן.
גוסט הוא הדון. הוא סופר דון. כי הוא לעולם לא פחד להראות את הצד הכואב שלו, לכתוב שירים על הביץ' ששברה לו את הלב ומיד אחרי זה הוא פותח את הפרצוף למי שרימה אותו בחבילות של הקוק. עם החיים שלו, סביר להניח ששני האירועים האלה אכן התרחשו במציאות. בכל אחד מהאלבומים שלו יש את הבלדה הזו, מה קראו אותה פעם שיר נשמה, שמפרקת לך מקומות שכבר שכחת להרגיש בהם. גוסט הוא אולי הסול מאן האחרון שנותר במשחק, וככזה הוא מרשה לעצמו לעשות מה בזין שלו. גם אלבום אר'נ'בי בעל שם מפוצץ כמו " Ghostdini Wizard of Poetry in Emerald City". לא פחות.
עוד בוואלה!
אז אף אחד לא ציפה שגוסט יהפוך פתאום לאשר, או לאיזה ילדון שמייבב על חצ'קון כמו ני-יו. גוסט הוא גבר שיודע מה יש לו ביד ויודע להעריך גם את מה שיש לאישה שלו בין האוזניים, ולא רק ליפול מהקסמים שהיא מוציאה בין הרגלים. על כל אלה הוא מספר/מקונן כשברקע ביטים צמיגיים כמו דבש. אבל עדיין, האלבום הזה הוא אלבום מתעתע. בשמיעות הראשונות לא האמנתי שאי פעם אגיד את המשפט: יא אללה איזה חרא של אלבום. אבל לאחר שגם בשמיעה שנייה ושלישית זה קרה, עשיתי את הדבר הגיוני שאפשר לעשות: הנחתי אותו בצד. בחיים שלי זה לא קרה עם אלבום של גוסט.
עקב צירוף סתור של נסיבות רומנטיות/תעסוקתיות/אקלימיות, האלבום הזה דרש את הצ'אנס הנוסף שלו. זה לא ש-"Wizard" הפך מעשה קסם ל"Supreme Clientle" או לפחות ל"Bullet Proof Wallets" של גוסטפייס. ממש לא. עדיין יש כאן שירים בלתי נסלחים כמו "Paragraphs of Love", שאפילו מאריה קארי לא הייתה נדחסת בשבילו לגופייה והרמיקס המיותר ל"Back like That" עדיין לא שייך. אבל מאידך שירים כמו "Guest House" ו"Stepalton Sex" נשמעים לפתע כמו שצריך ביט סולידי, החצוצרות נותנות עבודה, השריטות במקומן וגוסט, פגוע מאוהב וכועס מצב הצבירה הקלאסי שלו יושב עליו כמו מלך הלבבות שהוא באמת. עם כל הלב. שיר הפתיחה, "Not Your Average Girl" עדיין נותר שיר פתיחה קלאסי של גוסט, "Do Over" אם רק תתעלמו מתחושת הבחילה הראשונית שהפזמון יעורר בכם, הוא דווקא על הכיפאק של שיר וההוא עם ג'ון לג'נד ("Let's Stop Playin'") יכול היה להיות הרבה יותר טוב מאשר הפנקייק הזה שיצא לשני אנשים שהסול זורם להם בדם.
אנשים כמו גוסט עושים טעויות, זה בלתי נשלט אצלם. אבל לפחות הם יודעים איך להפוך את השטויות למעשיות סול כמו "Forever" למשל, עם כל הזיופים וכוונת הסליחה שיש כשאתה יודע שהרסת לה את החיים. שוב. אל תתנו לזוועות כמו "I'll Be That" או לשירים חצי עשויים כמו "Baby" לבאס לכם את הגוסטפייס. גם האלבום הזה הוא סוג של טעות של גוסט. משהו שהוא היה יכול לחיות בלעדיו יופי, דבר שעד עתה היה מאד קשה לומר על הדיסקוגרפיה המדממת שלו. אבל בין כל אלבומי חצי דולר האלו שיצאו השנה, ארבעת הבומבות באלבום הזה עדיפות על כל דרעק חדש שיוצא. גוסט, גם כשהוא בא לעבודה מנומנם (ויש יסוד סביר להניח כי כך הקליט את האלבום הזה), עדיף בהרבה על אלו שרק מדברים ולא מרגישים את המוזיקה שלהם.
