עשור וסע 4

(2000)

איך אפשר להגיד משהו רע על עשור שנפתח עם אלבום בכורה מעולה כמו "United" של פיניקס? למרות הקונוטציות שמעלה להקה צרפתית והעובדה שהאלבום מוקסס בידי פיליפ זדאר מקאסיוס ומכיל הופעות אורח של אנשים כמו תומס בנגלטר מדאפט פאנק, פיניקס הם לא עוד גרורת פרנץ'-האוס. הם הביאו את סגנון ה-AM Radio למאה ה-21 ופתחו את העשור עם פופ בעל גרוב צרפתי מלוטש שמצטט מהרוק הרך של הסבנטיז.

הסינגל הראשון מתוך האלבום היה "Too Young" - שיר פיל-גוד מעולה שמרגיש כמו הגירסה השיקית של ELO. הוא גם הופיע בסצינת המסיבה של היפנים המסטולים ב"אבודים בטוקיו" של סופיה קופולה (שבהמשך העשור ילדה לסולן של פיניקס בת).

(2002)

כבר כמעט שלושים שנה שסוניק יות' מוציאים חמישה אלבומים בעשור ומצליחים לשמור על איכות. השני מבין אלה שהוציאו בעשור האחרון היה "Murray Street", על שם הרחוב בו נמצא האולפן שלהם, רחוב שנחת בו מנוע של אחד המטוסים שנכנסו במגדלי התאומים. בתור להקה ניו יורקית, אי אפשר שלא לקרוא את האלבום הזה בקונטקסט של 9/11. הוא נפתח בשיר המדהים הזה, שנע בין קטעים שקטים להתפרצויות נויז פתאומיות ונשמע כמו הספד.

(2001/2002)

אחרי "Republic" נעלמו ניו אורדר לשמונה שנים. ב-2001 הם חזרו עם האלבום "Get Ready", שהניב את "קריסטל" – אחד משירי הרוק גיטרות הטובים ביותר שלהם. בגלל ענייני זכויות אין ביוטיוב את הקליפ המקורי, בו מגלמת להקה פיקטיבית בשם The Killers את ניו אורדר. מה שכן, הקליפ הזה עזר לברנדון פלאוורס למצוא שם ללהקתו, ובהמשך תוכלו לראות את ברנרד סאמנר והמעריץ ברנדון פלאוורס עושים זה לזה כבוד.

ועוד משהו. אחד הסרטים שהכי אהבתי בעשור האחרון הוא "אנשי המסיבות" – המחווה הקולנועית המצחיקה והמרגשת של מייקל ווינטרבוטום לסצינת המוסיקה של מנצ'סטר. השיר החדש היחיד בפסקול היה "Here to Stay" של ניו אורדר, בהפקת הכמיקל ברדרז. וכמו בסרט, גם בקליפ מגלם השחקן הבריטי ג'ון סים את ברנרד סאמנר.

(2001)

איאן בראון בלי הסטון רוזס מייצג בעיני את חרדת סוף המילניום הקודם ואת הרגעים הראשונים והמבולבלים של המילניום החדש. "F.E.A.R", הסינגל שפותח את אלבומו "Music of the Spheres", מסמל בדיוק את זה. זהו אקרוסטיכון אווירתי ומטריד, עם הפקה טריפ-הופית ועיבוד תזמורתי. השיר מלווה בקליפ איקוני (בבימויו של בראון עצמו), בו רואים אותו רוכב על אופניים לאחור בצ'יינה טאון, ברוויק סטריט וכל אזור הסוהו של לונדון. ציפיות אדירות, גילויים מדהימים, ואחד משני הסינגלים הכי טובים בקריירת הסולו של בראון.

(2003)

ביחד עם הסטרוקס עמדו הווייט סטרייפס בחזית תחיית הרוקנרול. שתי הלהקות הללו עשו עבודה יפה והחזירו לחיינו דבר מאוד חשוב שבסוף הניינטיז חששנו שאבד לנצח: להקות עם גיטרות. גם אם הווייט סטרייפס עשו משהו מקורי יותר, באופן אישי תמיד העדפתי את הסטרוקס. עניין של טעם. אבל גם אני לא יכולה לעמוד בפני הקסם של הלהיט הענק של הווייט סטרייפס, עם הריף הנודניקי הזה שחוזר שוב ושוב ושוב. ולא – זה לא באס, זה רק נשמע ככה.

(2004)

אחת מלהקות האינדי החדשות המעניינות ביותר שצמחו העשור היו דה ווקמן האמריקאים. אלבומם השני, "Bows + Arrows", הניב את אחד השירים הכי טעונים רגשית שיצאו בשנים האחרונות. "The Rat" הוא פקעת עצבים מוסיקלית שתופסת אותך בצוואר ולא עוזבת אותך.

(2001)

הגורילאז – להקת האנימציה של דיימון אלברן מבלר והאנימטור ג'יימי היולט – הוציאו העשור שני אלבומים שהיו מלאים באורחים. הראשון נעזר בשירותי ההפקה של דן דה אוטומייטור והשני באלו של דיינג'ר מאוס. מההתחלה היה ברור שהגורילאז הם לא סתם להקה. בתור שילוב של סופרגרופ וקולקטיב קונספטואלי שגימיק ויזואלי מרשים ומיתוס מנוסח היטב בצדו, הם הפכו לאירוע תקשורתי ענק באנגליה.

בסינגל הבכורה של הגורילאז, "קלינט איסטווד", מראפרפ Del Tha Funkee Homosapien (הבן דוד המצפוני של אייס-קיוב, שפרץ לתודעה בתחילת הניינטיז בשלאגר ההיפ הופ "Mistadobalina"), שמהווה קונטרה לשירה של אלברן. השיר הוא מחווה למערבון הספגטי "הטוב הרע והמכוער", בכיכובו של אותו קלינט איסטווד משם השיר. זהו להיט פוסט-בריטפופ מבריק, כך שלא פלא שהוא מכר באנגליה עשרים אלף עותקים תוך יומיים. רק קלינט איסטווד לא הגיב.

(2003)

בלי סימפול כלי הנשיפה המנצחים מ-"Are You My Woman (Tell Me So)" של הצ'י-לייטס, בלי ההפקה הכוחנית של ריץ' הריסון, בלי הנוכחות האמזונית של ביונסה ובלי הקוליות של ג'ייז זי לא היה "קרייזי אין לאב" מה שהוא. למזלנו ולמזלה של ביונסה התחברו כל האלמנטים הללו לכדי להיט הענק, שדחף את אלבום הסולו הראשון שלה, "Dangerously in Love", והזניק את הקריירה שלה אל על. ביונסה הביאה לכולנו הרבה נחת בעשור האחרון - כאן היא עשתה את הסיפתח.

(2002)

לפני הבייבישמבלז ואלבום הסולו והסמים והמעצרים וקייט מוס והמשחקים המוזרים עם העכברים של איימי וויינהאוס ביוטיוב, היתה לפיט דוהרטי להקה בשם הליברטינז, עם החצי השני שלו, קרל באראט. מבחינתי החידה לגבי האיכות המוסיקלית של הלהקה המנוחה הזו, שמגולגלת כמו דג מלוח בדפי הצהובונים הבריטיים עד שבקושי ניתן לחלץ אותה, עדיין פתוחה. אבל מה שבטוח זה שהיה להם לפחות שיר אחד גדול.

שיר הנושא של אלבום הבכורה של הליברטינז, "Up the Bracket", הוא רוקנרול מחופף במיטבו: גיטרות סקס פיסטולז, מעברי סמיתס, בתים שמרגישים כמו ערב ששתית בו הרבה יותר מדי ופזמון שגורם ללב ליפול לתחתונים. וכל זה בפחות משלוש דקות.

(2002)

בין 78' ל-82' היו אנגליה וניו יורק מפוצצות בלהקות Pאנק-Fאנק. השילוב בין אידיאולוגיית הPאנק לגרוב רקיד ושחור היה אחד ההתפתחויות החשובות ביותר של עידן הפוסט-פאנק. הצליל הזה נעלם ליותר מדי שנים, אבל חזר פתאום במחצית הראשונה של העשור האחרון. היום אנחנו מצדיעים ללהיט הענק של חלוצי תחיית הדאנס-Pאנק, הרפצ'ר. “House of Jealous Lovers” יצא בלייבל החם של הרגע (ההוא), DFA, ושיסה בנו מתקפה רפטטיבית והיסטרית של גיטרות מרוגזות, בייסליין נחוש, צרחות מצחיקות, קאובל, משרוקיות ומקצב שלא משאיר לך יותר מדי ברירות.

ובשבוע הבא: מצעד העשור של "בסיסטית מחפשת להקה" – מקומות 10 - 1