ביציאה מהופעת ההשקה לאלבומו השלישי של שי גבסו, "קרוואן", קפץ כתב של גלי צה"ל על טמירה ירדני ושאל אותה מה היא חושבת. "אני לא מסכימה עם אף מילה", אמרה הבעלים של "טדי הפקות", שהוציאה את האלבום (עם דחיפה גדולה וחשובה של חברת ההפצה "פליי רקורדס" שהאמינה בו כבר בשלבים המוקדמים). בתשובתה, התייחסה ירדני לשיריו הפוליטיים הקשים של גבסו, בהם קורא הזמר להתנתקות מרצועת עזה "גירוש" ומקביל את זכרו של גוש קטיף לזכרו של יצחק רבין, בשיר "איש אחד" ("תארזי את המזוודות").
"קרוואן" של גבסו הוא אלבום מצוין, עם שירי פולק עדינים של יוצר מורכב שלא מפחד ללכת עם הבלבול שלו אל הנושאים הכי מעוררי מחלוקת בציבור הישראלי. המדהים הוא שגבסו עושה זאת אחרי כישלון אלבומו השני, "במקומי", שהיה לא פחות טוב, פוליטי וחריף מאלבומו החדש. אלא שהפעם, גבסו 2009 היה צריך למצוא מי שידפיס לו את האלבום והיחידים שהסכימו היו אלה שבעצם לא מסכימים עם אף מילה שלו.
גבסו הוא לא מקרה יחיד אלא צלע אחת במשולש שבו נמצאת גם אמנית ניסיונית וחדשנית מארינה מקסימיליאן בלומין ומופע האורות והקסמים שלה וכוכבת שבחברת הליקון כמעט נחנקו כשהשמיעה להם את החומרים החדשים שלה נינט טייב. שלושתם יוצרים שנמצאים ברמת החשיפה הגבוהה ביותר שניתן לדמיין בישראל ובמקביל החליטו על קווים מוזיקליים שלא משתלבים בשום צורה עם המיינסטרים הישראלי של שנת 2009. במילים אחרות, חוסר התאמה מוחלט בין פרסום לבין התרגום שלו לכסף. והמשותף לשלושתם הוא שמאחוריהם עומד גב של חברת הפקות גדולה וחזקה ששמה זין על המשוואה הזו, אף על פי שנהוג להאשים אותה דווקא בהמצאת "כוכבי אינסטנט" וב"השטחת השיח התרבותי" לרמת SMS.
אל תפספס
ובכן, מבט קצת יותר מושקע בטדי הפקות מגלה תמונה הפוכה לגמרי מזו שרואה הטוקבקיסט המצוי. בעוד כל חברות התקליטים בישראל מורחות את המוזיקה הישראלית במילים יפות בניסיון נואש למצוא מישהו שיישמע וימכור כמו משה פרץ, הרי לכם חברת תקליטים שיש בה שיטה וסדר: מזהים כישרון בצורה מסוימת (אודישנים), מעמידים אותו למבחן הציבור ("כוכב נולד"), ואחר כך נלחמים עליו גם אם הוא לא בדיוק לטעמו של הציבור הרחב (החדש של נינט, למשל) וגם אם הוא לא כדאי מבחינה כלכלית.
ברפרטואר של טדי נמצאים גם אמנים פחות טובים ממארינה, גבסו ונינט ישראל בר און ובועז מעודה, למשל וגם הם קולות שאפשר לטפח. הרי זה מה שחברת תקליטים אמורה לעשות, גם אחרי כישלון האלבום הראשון, אפילו השני תשאלו את ספרינגסטין. יתרה מזאת, "טדי הפקות" מעסיקים אמנים שלא עשו צבא, שלא ניזונים ממוזיקה ישראלית בלבד ושמקומם בתעשייה המשגשגת של המוזיקה הים תיכונית הוא בתפקיד הגבינה על הפלטה.
הם עושים את זה כי בניגוד לאטימות של חברות התקליטים האחרות בישראל, הם מבינים, כנראה, שאם ממילא התעשייה גוועת והכסף נמצא במכירת דיסקים ב-30 שקלים בסניף Yellow, אפשר לשבור את הכלים וללכת עד הסוף. למעשה, הם עושים בדיוק את מה שכל המבקרים תמיד ביקשו מהם לעשות, ועכשיו המבקרים לא יודעים מאיזה צד לאכול את הכובע.
מכאן נגזר ש"כוכב נולד" בעצם מוציאה מתוכה, כבר מהעונה הראשונה, מסתבר, יוצרים אמיתיים ומלאי פוטנציאל שרק העשירו את אותו "שיח תרבותי" שלכאורה הם סייעו לרדד. לא כל פליטי התוכנית הם כאלה, ואכן תפקידה של חברת הפקות הוא לסנן את הפוטנציאל, למצות אותו בכלים שיש ברשותה ולאחר מכן להתאבד עליו, בכל הכוח שיש לה.
וכן, חלק מהכוח הזה הוא יחסי ציבור, אמצעי לגיטימי שגם אמני האינדי הכי מקודשים והכי "מחוברים לעם" משתמשים בו. הרי גם נערצי תקשורת כמו קונאן אובראיין, בוב דילן, פיט דוהרטי ואפילו ג'יימס מרפי לא נותנים את הטלפון שלהם לכל אחד להבדיל ממה שעיתון "העיר" חשב לפני כשבועיים שראוי שיקרה כשמדובר בכוכב ישראלי (דודו ארז). במילים אחרות, בימי מלכותו של אליקו, ובין תחנת רדיו שמסננת אמנים לפי מפתחות ביזאריים של בטיחות בדרכים לבין חברות תקליטים ציניות, כנראה שנצטרך לחכות ל"כוכב נולד" הקרוב כדי לקבל את האמן שבעוד ארבע או חמש שנים יהיה הדבר שהכי מעניין להקשיב לו במוזיקה הישראלית. וזה הכל חוץ מאינסטנט.