למרות שהם זכו בפרס הגדול של פסטיבל קאן פעמיים בעשר השנים האחרונות, ודאי תסכימו איתי שיש משהו פקידותי ולא מלהיב בקולנוע של האחים הבלגים ז'אן פייר ולוק דארדן. הסרטים שלהם ריאליסטיים, הומניסטיים, חברתיים ומאוד מדכאים, והסגנון הספרטני (אין מוזיקה, אין תאורה, אין סטים), המלחיץ (המצלמה נדבקת לראשים של הדמויות) והמחניק (ולא מפסיקה לרגע), שהפך לסימן ההיכר של יצירתם, ללא ספק הולך יופי עם מזג האוויר האפור והגשום ששורר בערים המסריחות בהן מתרחשים הסיפורים הקטנים והעצובים שהם מספרים.
הגיבורים שלהם לקוחים משולי החברה - מהגרים, נרקומנים, גנבים קטנים - ובדרך כלל ניצבת בפניהם דילמה לא פשוטה, לרוב קיומית, שתיפתר בדרך שתהיה נאמנה למציאות. רוצה לומר, גרייס קלי לא תרכב אל תוך השקיעה עם גארי קופר.
למרות שאני מעריך את מה שהם עושים, ומכיר בחשיבות ובאיכות של עבודתם, אין סרט של האחים דארדן שראיתי יותר מפעם אחת, וגם קשה לי להאמין שיהיה סרט כזה, שארצה לראות מתישהו בחיי שוב, ככה סתם, בדי.וי.די, בשביל הכיף.
ואחרי שזה נאמר, "השתיקה של לורנה", סרטם האחרון של האחים (שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן האחרון), הוא ללא ספק הסרט הכי נגיש של הדארדנים, וזה שניחן בצילום הכי פחות מעיק והכי פחות קלסטרופובי. אל דאגה, "לורנה" עדיין מספק מנה גדושה של דיכאון קיומי וגם הוא - כמו "רוזטה", "הבן" ו"הילד", שלושה מהקייס-סטאדיז הקודמים של האחים - יהדהד לכם בראש זמן רב לאחר שייגמר. אבל איכשהו הפעם הצופה מקבל קצת יותר מקום לנשום. לראייה, פחות רציתי להרוג את עצמי תוך כדי צפייה מבדרך כלל.
הסיפור מביא את תלאותיה של לורנה מהגרת אלבנית שעקרה לליאז', בלגיה, והתחתנה עם נרקומן מקומי על מנת לקבל דרכון אירופי. התוכנית שלה היא כזאת: אחרי שתקבל את הדרכון הנרקומן ימות ממנת יתר (טבעי או מלאכותי, מה שיבוא קודם), והיא תתחתן עם גנגסטר רוסי, שלהוט גם הוא לקבל דרכון (ושמוכן לשלם עבורו ביד נדיבה). אחרי שהמאפיונר הרוסי יקבל את הדרכון, ולורנה תקבל את השכר עבור הזמן והמאמץ שלה, היא תוכל סוף סוף לעזוב את עבודתה המסריחה במכבסה, ולהגשים את חלומה ולפתוח פיצוציה עם החבר שלה, סוקול.
את התוכנית המורכבת ועתירת הלוגיסטיקה הזאת מנהל בסמכותיות עבריין גרום בשם פאביו, שמתווסף לרשימת הגברים הארוכה שמנצלת את לורנה המסכנה והשתקנית, איש איש לצרכיו. אבל כשהנרקומן הבלגי הנשוי פיקטיבית (שמגולם בידי ז'רמי רנייר, שכיכב ב"הילד") מחליט פתאום שהוא רוצה להיגמל, התוכנית מסתבכת. כי פתאום לורנה לא כל כך בטוחה שלארגן לבעלה הפיקטיבי מנת יתר זה רעיון כה מוצלח מבחינה מוסרית. וכצפוי, ברגע שפאביו קולט את ההיסוס שלה, הדברים מתחילים להתבלגן ולצאת משליטה.
למרבה השמחה, שום דבר אחר ב"השתיקה של לורנה" אינו צפוי. כלומר, שקוף שיהיה לסיפור סוף רע, כי בכל זאת, זה סרט של האחים דארדן, אבל הדרך לסוף הרע הבלתי נמנע הזה בהחלט מפתיעה, מכאיבה ונוגעת ללב ביותר מדרך אחת. הרבה מזה ניתן לזקוף לזכות הופעתה המצוינת של ארטה דוברושי מעוררת האמפתיה בתפקיד הראשי (שילוב קטלני בין גלי עטרי לאורלי זילברשץ לז'אן ד'ארק). אבל לא פחות קרדיט מגיע לתסריט החכם של הדארדנים, שבוחר להשמיט סצנה מרכזית, שמצליח להתפתל ולהתעקל באגביות לא מתאמצת, ושבאופן כללי מארגן ללורנה הנואשת כמה סצנות אמיצות וקיצוניות מבחינה רגשית, שתתקשו למחוק מהתודעה. חוץ מזה, יש גם את הסוף, שהוא לגמרי שוקינג. במובן שהוא מצליח לתת את התחושה שמוחצים לך את הלב באיטיות עם עקב של מגף. אז לא, ממש אין מצב שאני אראה את הסרט הזה שוב. אבל כרגיל עם הסרטים של האחים דארדן, כך גם הפעם: אני ממש לא מצטער על הפעם האחת. להפך.
