שומרת הנפשה

עבודה קשה משתלמת.שיין אקר, לדוגמה, עבד חמש שנים כמו משוגע על "9", סרטון אנימציה בן 11 דקות שהיה פרוייקט הגמר שלו כסטודנט ואיתו זכה גם במועמדות לאוסקר (בקטגורית סרט אנימציה קצר) וגם בתשומת הלב של אדון הפנטזיות האפלוליות, טים ברטון. בראיון וידאו ל"ווירד" אומר ברטון: "ישנם הרבה סרטים אישיים, אבל נדיר לראות סרט אנימציה אישי. זה מה שתפס אותי ב"9".

ברטון הוא רק אחד מכמה מפיקים שעומדים מאחורי הפיצ'ר המלא ל"9", לבטח המפורסם בהם, וגם אם לא היתה לו נגיעה ממשית בעשייה, הוא עדין שם שמביא קהל לאולמות. סיפור דומה על אמן בתחילת דרכו שקיבל תמיכה משם גדול בעולם הקולנוע, זכור מלפני כמה חודשים סביב "מחוז 9", סרט המד"ב המצוין של ניל בלומקאמפ, עד לא מזמן במאי פרסומות דרום-אפריקאי לא מוכר. "מחוז 9" התחיל כסרט קצר וקיבל הזדמנות להפוך לפיצ'ר מלא כשפיטר ג'קסון החליט לשים עליו את הז'יטונים.

בשני המקרים, יצירות המקור הקצרות היו 100% תוצרת בית (ועוד מיליון אחוזים של כישרון והשקעה), מה שמרמז על תכונה מרעננת בשוק הקולנוע. כשחושבים על זה, אם בשוק המוזיקה המחשב האישי ייצר מהפכה קריאייטיבית כמו כלכלית, הרי שלפחות בתחום האנימציה נראה כאילו דברים זזים בכיוון דומה.

"9" הוא סרט מיוחד ומאד מרשים ויזואלית. אקר וצוות המעצבים והאנימטורים שלו היטיבו לתת לו מראה אפוקליפטי מרשים ומשכנע, ובעיקר מפחיד. זה אולי המקום לציין ש"9" הוא לא סרט לילדים. אולי לגדולים שבהם, אם הם בענין של סוף העולם ו/או מכונות הרג מפלצתיות, אבל את הקטנים הייתי ממליצה להשאיר בבית.

העלילה מוכרת - העולם כפי שאנו מכירים אותו, אינו עוד. היתה מלחמה, בה הפסידה האנושות למכונות. סימן החיים היחידי שייך לקבוצת בובות בד, ממוספרות מ-1 עד 9 אותן ייצר מדען גאון, בזמן הקצר לפני שמת. 9 , גיבור הסיפור (אלייז'ה ווד) הוא האחרון להתעורר והראשון להבין שחיים בפחד מהמכונות זה לא בשבילו. בובה מספר 1, זקן השבט והמנהיג הטבעי של החבורה (כריסטופר פלאמר) מתנגד לו. 9 מנהל מלחמה כפולה, מול המכונות ומול הקיבעון של 1 הזקן. עוד קולות מוכרים שתשמעו הם ג'ון סי ריילי כמספר 5 וג'ניפר קונלי כמספר 7, הלוחמת הקולית.

כולם עושים עבודה לא רעה בכלל, בהתחשב במיעוט הדיאלוגים, אבל לא הדמויות וודאי לא העלילה הם שהופכים את 9 לסרט ראוי, אלא הויזואליזציה המהממת של העולם כשהוא נטול חיים אורגניים. מילת המפתח כאן היא קוטביות ומתח. מצד אחד, רוך וחמלה המיוצגים על ידי החומרים מהם עשויים התשעייה - בד, כפתורים, ריצ'רצ'ים, מנגנונים מכאניים מעץ, תפרים גסים ומיני תוספים טכנולוגים שהורכבו מגרוטאות. מולם המכונות - מורכבות, גסות, חורקות ומרושעות. אף אחת מהן היא לא רובוט כסוף וחלקלק שמדבר טכנולוגיות מתקדמות. להפך, המכונות ב"9" מזכירות את ה-T1 ב-"יום הדין" (לבטח אחד הרפרנסים החזותיים לסרט) אחרי שהוא מאבד את האריזה של שוורצנגר ונשאר שלד מתכתי במשימת סרצ' אנד דיסטרוי. המפגש בינהם מייצר סצינות אקשן עוצרות נשימה, בחלקן ניכרת טביעת האצבע של טימור בקממבטוב, אחד המפיקים של "9" ובמאי קרחנת האקשן "מבוקש".

קשה לאפיין את קהל היעד העיקרי של "9". ילדים קטנים מידי ימצאו אותו מפחיד, ילדים גדולים עלולים להשתעמם ברגעים השקטים בו ולמבוגרים תחסר עלילה מקורית ועומק לדמויות.

מול הנגיעה האישית והמיוחדת של אקר ב"9", "רוחות חג המולד" של רוברט זמיקס, מציע סוג אחר לגמרי של חווית אנימציה וקולנוע. זהו הסרט השלישי של זמיקס (אחרי "רכבת לקוטב" ו"בייוולף") שמשתמש בטכולוגיית תלת מימד חדשה שבבסיסה עומד המושג Performance Capture. איפה ההבדל בין הטכניקה הזו לסרטי אנימציה (בתלת) אחרים?

אז ככה: שתי זירות יצירה נדרשות בתהליך. בראשונה, מצולמים השחקנים כשלגופם בגדי גוף צמודים, מרושתים בחיישנים אותם ממפה תוכנת מחשב לכדי מודל "חי". בדרך זו ניתן להגיע לדיוק מרשים של התנועה האנושית (כלומר, למשחק). כמו כן, השיטה הזו הופכת כל דמות מתמונה על פילם למידע "חי" שניתן לשנות. המודלים האלה, שכבר משחקים בסצינות "ערומות" מתפאורה, עוברים עיבוד ממוחשב ומקבלים עור, בגדים, אביזרים וכו'. את הפנים של השחקנים, אגב, מצלמים שוב ובנפרד. ההבעה האנושית דורשת תשומת לב יתרה, לבטח אם אתה מנסה לעורר רגש. בשיטה הזו נאסף יותר מידע לגבי הדקויות הנדרשות בהנפשה של הפנים.

הזירה השניה היא כולה דיגיטאלית והיא אחראית על יצירת הסביבה החזותית של הסרט. במקרה הזה - לונדון הויקטוריאנית של 1843. לאחר שהוכנו הדמויות ומוקמו בסצנות הרצויות, מחליט הבמאי באילו נקודות תעמוד המצלמה, ולאחר ש"מצלמים" (יותר נכון מפיקים) את הסצנות מזוויות שונות, ישנה עבודת עריכה, סאונד ותאורה עד לתוצר השלם.

אולי הדרך הכי קלה להבין איפה השינוי המשמעותי בתהליך הנ"ל, היא דרך הבחינה של עבודות האור. אם בצילום של סרט רגיל, מיקום התאורה נקבע מראש, בסרט שמיוצר לפי הטכניקה החדשה של זמיקס (ואחרים שיבואו) התאורה היא הדבר האחרון שמתעסקים בו. הגימור השלם ליצירת האווירה. לא הרבה ממנה נראה ב"רוחות חג המולד".

כשההסביבה היא 100% דיגיטאלית מתאפשרות כל מיני תנועות מצלמה שלא כפופות לחוקים פיזיקאלים ידועים. סצנת הפתיחה היפה היא שוט ארוך שמטייל בלונדון בערב חג המולד בין סימטאות צרות לרחובות מרווחים, בין משתאות בבתי העשירים ועד הקבצנים ברחוב, היא מיטיבה לתאר את שמחת הכריסמס של אזרחי העיר ומגיעה בסופו של דבר לחדרו האפלולי של גיבור הסיפור, אבנעזר סקרוג'. "רוחות חג המולד" הוא אחד מסיפורי חג המולד הקלאסיים ביותר. משפע הספרים שכתב צ'ארלס דיקנס, הוא זה שזכה למספר הגבוה ביותר של עיבודים. מקולנוע וטלויזיה ועד רדיו ותאטרון.

את אבנעזר סקרוג', הזקן הנרגן והמיזנטרופ וגיבור הסיפור משחק ג'ים קארי. גם את שלושת רוחות חג המולד שמבקרות את סקרוג' בערב החג, ולוקחות אותו למסע בחייו (עבר, הווה והעתיד שעוד יבוא) משחק קארי. גם את עצמו בתקופות השונות משחק קארי. במילים אחרות - יש כאן המון ג'ים קארי. לחובבי ההומור הפיזי בינכם צפויה הפתעה חביבה, לאחרים זו עשויה להיות מנה גדושה מדי ממנו. אחת שמשאירה תחושת עייפות וכבדות בסופה.

באופן כללי הסרט סובל מכרס קטנה של רעיונות והתנסויות. נכון שהטכנולוגיה באמת מצליחה לייצר רגעים סוחפים ומרגשים (הכל באמת נראה יותר טוב עם המשקפיים האלה של התלת מימד), אבל גם ההרגשה הזו נגמרת מהר מידי ומתחלפת בתהייה מתי כבר תגמר הסצנה.

קשה גם להתעלם מחוסר החיבור הדתי-רגשי שלנו כיהודים טובים, למסרים הנוצריים (הטובים שלעצמם) בסרט. כן בסדר, זוהי רוח חג המולד וזה היום להפוך בו לאדם טוב יותר. כבר 2000 שנה שהם אוכלים את הראש עם זה. לא די? רוצה לומר, נצרות יכולה להיות ניג'וס רציני. אבל היי, במקום הזה באמת שאין הרבה מה להוסיף. יש המון שומרונים טובים שם בעולם, ומישהו צריך לעשות עבורם סרטים.

אלא שגם את "רוחות חג המולד" לא הייתי מכוונת לילדים קטנים מידי. העגמומיות הדיקנסית המפורסמת מלווה את רובו והמערכה השלישית בה רואה סקרוג' את עתידו מפחידה במיוחד, אבל בסך הכל מדובר בהפעלת קניון משפחתית ראויה.הגדולים יהנו מהקלאסיקה, הקטנים יצחקו מקארי וישכחו מכל הסיפור בשניה שהבורגראנצ'ים יונחו על המגש. רק שלא ישכחו לברך עליהם. אמן.