בחמישה לשמונה בדיוק אני מצליח להרדים את רוני. בטיימינג מושלם אני נכנס לנעליו של אורי זוהר ודורש שקט בבית! ברצלונה וריאל מדריד תכף באות ויותר טוב מזה לא יכול להיות. אבל בדיוק כמו זוהר שליט"א גם אצלנו יש למרמור מאת פרלש, ועכשיו קוראים לו נדב יעקובי. המשחק מתחיל, ריאל מתקרבת לראשונה לשער של ברצלונה ופתאום נדב מתחיל לצרוח כמו משוגע שלא קיבל את התרופה. אני רץ בהיסטריה לשלט ומנמיך, אבל זה לא עוזר, נדב ממשיך לצעוק. גם שאני לוחץ על המיוט שום דבר לא מפסיק את זה. עכשיו גם התינוקת צורחת, הילדים מבוהלים, האישה זועמת, הלך הסופר קלאסיקו.
אני מנסה להבין למה יעקובי, בחור חביב וסימפטי בדרך כלל, צורח בכל פעם שהכדור מגיע לרחבה. לבסוף אני מבין שהבעיה היא כנראה אצלי. אני פשוט שונא את כל שדרני ופרשני הכדורגל הישראלים באשר הם. והכול בגלל קנאה טהורה ומזוקקת, הכול בגלל שהם זכו בתפקיד הנחשק מכולם. הם יושבים להם בפסגת האולימפוס, בחדר קטן, מסריחים מזיעת אמבה ומשדרים כדורגל, בזמן שאנו, פשוטי העם, נאלצים לכתת רגלינו יום יום במציאות אפורה ונטולת משחק. כן, אני מבין היטב למה אני שונא אותם, מה שממש לא עוזר לי לשנוא אותם פחות.
יעקובי צורח, ושגיא כהן, שיושב לצידו, לא מבין שום דבר. רמי וייץ, ששידר קודם לכן את הדרבי הלונדוני המשובח בין ארסנל לצ'לסי, יבש כמו מדבר מואבי, והפרשן? מי זה היה בעצם? מוטי איווניר? או אולי אלון חזן, או ניר לוין, מה זה משנה בעצם, כולם אותו דבר. ומאיר איינשטיין היסטרי ויורם ארבל משעממם ושלמה שרף עילג וזלצר לא מובן ומלר טרחן ומודי חנפן. עוד מישהו? בטח שכחתי, אבל זה בסדר, גם אותו אני לא סובל, איך אומר ידידי ג'וליאן קזבנלנקס: אני שונא את כולם.
צפייה ממושכת בספורט מזיקה למוח
הפסיכולוגים אומרים שזה מה שקורה לאדם שרואה עשר שעות רצופות כדורגל בטלוויזיה. טוב זה לא ממש מדויק, היה גם טניס, והיו גם כמה משחקי כדורסל, וגם פוטבול משובח עם ברט פארב לשעת לילה מאוחרת. את הפרשנים האמריקאים אני דווקא אוהב, הבדיחות שלהם מצחיקות אותי, הסטטיסטיקות שהם שולפים מעניינות אותי, הם מצליחים לא להביך אותי. גם את השדרים האנגלים, הספרדים או הצרפתים, אני מסמפט. רק את הישראלים אני לא סובל.
הבעיה היא רק אצלי, אני יודע, ובכל זאת, אולי, רק אולי, הפרשנים והשדרים שלנו הם ברמה של הכדורגל שלנו, שהיא בינונית למדי מוכרחים להודות. אז כשאינשטין, וייץ או ארבל משדרים את המותחן הלוהט בין הפועל עכו להפועל רעננה זה לא ממש צורם, זה יכול להיות אפילו סביל. אבל כשהם עוברים לאירופה זה איכשהו לא עובד. השחקנים כבר לא עומדים, הם רצים עכשיו, רק השדרים שלנו ממשיכים לצלוע.
ניסיתי כל מיני שיטות כדי להתגבר על פוביית הפרשנים שלי, כשהמוצלחות שבניהן היו השדרים המעולים של הבי.בי.סי באינטרנט או לחלופין הערוץ המצרי המשובח עם הפרשן המהולל חוסם חאסן. אבל לאחרונה מצאתי פתרון ממש מעולה שעובד כמו שעון. בכל פעם שמתחשק לי לזרוק נעל על אבי מלר, או לחנוק בחמת זעם את שגיא כהן, אני מעביר שנייה לערוץ שתיים או עשר כדי לפגוש שם איזה חוצן מוזר בדמות קובי איילון או משה נוסבאום, שמדברים איתי על כל מיני דברים מגוחכים כמו צונאמי כלכלי או שביתת הקלדניות. אני מביט בהם בפה פעור במשך כמה שניות וחוזר מיד הביתה אל מלר וכהן אהוביי.