כמו תפילה

בדצמבר 1993 הצליחה היחידה המיוחדת של משטרת קולומביה לשים, סופסוף, את ידה על דינוזאור הסמים פבלו אסקובר ולקטול אותו על גג רעפים בעיר מדיין. אסקובר, שגדל במדיין, עשה בה כבשלו בשנות ה-80. הוא החדיר לתוכה מאפיה רבת עוצמה וידע לקנות את תושבי השכונות העניות של העיר, להם בנה מגרשי כדורגל, בתי מחסה וכנסיות קתוליות. הוא צימח תדמית של רובין הוד, בעוד עסקי הקרטל שלו משגשגים. על עסקיו שמר באמצעות הפעלת רוצחים שכירים, נערים בגיל העשרה שהיו דופקים כדור בראש לכל דבר שזז תמורת קצת מזון ומים.

מותו של אסקובר השאיר את מדיין במצב גרוע אף יותר מזה שבו היתה תחת שליטתו, כשרוצחים אלו נותרו חסרי תעסוקה והאנרכיה איימה להחריב את העיר. העולם גילה נדבך מהמציאות המצמררת של מדיין ביולי 1994, כשמגן נבחרת קולומביה אנדרס אסקובר נרצח ביריות לאחר קטטה בבר, זמן קצר לאחר שהבקיע שער עצמי שמנע מנבחרתו העפלה לשמינית גמר המונדיאל בארצות הברית.

הסופר, הקולנוען והביולוג פרננדו ואייחו לא היה חלק מהחורבן האורבני של מדיין בתקופת שלטונו של אסקובר. מאחר שכקולנוען צעיר שמה לו הממשלה מכשלות בירוקרטיות, ואייחו עזב בשנות ה-60 את מדיין לבוגוטה וב-1971 היגר למקסיקו. ב-1994 הגיע שוב לעיר הולדתו, ועל בסיס המציאות שראה בה כתב את "המדונה של הרוצחים" ( La Virgen de los Sicarios), כתב אישום חמור נגד רבדים שונים של החברה במדיין ומחוצה לה. הרומן הפך לחשוב ביותר ביצירותיו של ואייחו, עובד לסרט בשנת 2000 וראה לאחרונה אור בעברית הודות לתרגומה המשובח של עינת טלמון.

"המדונה של הרוצחים" מספר את סיפורו של פרננדו, לשונאי במקצועו, שחוזר למדיין, עיר הולדתו, ומתאהב באלקסיס, נער בן 16 שהיה רוצח שכיר בשירות "הבוס" (כינויו של פבלו אסקובר). אלקסיס, שאיבד את מקור פרנסתו, נאלץ למכור את גופו לגברים והופך למאהב של פרננדו. ביחד, יוצאים השניים למסע קטל ברחובות מדיין, עד שאלקסיס נורה בעצמו על ידי אופנוען. פרננדו מחליט לחקור מי רצח את אהובו הצעיר ומגלה ממצאים מפתיעים.

הסיפור מועבר כמונולוג של פרננדו, שמתייחס לעצמו כאל סוג של מדריך טיולים ולקורא כאל תייר סקרן. כמו אלקסיס, שלא מהסס להפעיל את אקדחו בכל הזדמנות, כך יורה גם הכתיבה השוצפת לכל עבר. הקורא אינו חף מפשע. מבחינת פרננדו, כל בן אנוש על הפלנטה אשם במצבה של מדיין. הוא לא חס על גברים, נשים וילדים, רק על כלבים משוטטים, הקרבנות האמיתיים של פשעי העולם הזה. גם אלקסיס אינו חש כל חרטה כשהוא הורג נשים הרות או זאטוטים חצופים, אולם כשהשניים נאלצים לירות בכלב דרוס כדי לגאול אותו מייסוריו, מספר פרננדו (עמ' 103): "למיטב זכרוני, גם אלקסיס בכה איתי מעל גוויית הכלב".

רצח הוא עניין שבשגרה במדיין, וככל שנוקפת העלילה הוא מתקבל ביותר ויותר שוויון נפש. השכן השמיע מוזיקה בקולי קולות? כדור בראש. איש חצוף העז לשרוק ברחוב? קנה לפה ופיצוץ לגולגולת, לא ביג דיל. לא ההרג הוא הסיבה ש"המדונה של הרוצחים" הוא ספר מיוחד, אלא הניגודים הלוגיים הרבים שמייצר ואייחו. הוא רואה ברוצח שכיר כקדוש ("אלקסיס היה מלאך החבלה שירד למדיין כדי לחסל את הגזע הרקוב שלה" – עמ' 72), סוגד לקטילתם של ילדים, מצהיר בגלוי ובחופשיות על קיום יחסים הומוסקסואליים בחברה שבה הדבר נחשב לטאבו גדול במיוחד, מתמסר ומתמכר לתמה שדוגלת בלהרוג כל דבר שזז, סבור שרצח הוא בעצם מעשה שמתקן עוול ולא גורם אותו, ומאמין שמאהבו הצעיר מרגיש כלפיו אהבת אמת, למרות שיש בו די בינה לדעת שאלקסיס בסך הכל נהנה מהעובדה שהוצמד לו שוגר דדי.

הייחודיות הגדולה של "המדונה של הרוצחים" מתבטאת בצורה שבה מעביר ואייחו את העלילה. אין ברומן רגעי שיא, אפילו תיאור רציחתו של אלקסיס לא שונה ממותם של כל קרבנות הירי האחרים, ועדיין, כל שורה בו מרתקת מחדש. למרות היותו קצר יחסית (159 עמודים), לוקח לא מעט זמן לקרוא את הסיפור, שמועבר כשירה צרופה. בסגנונו המיוחד והחצוף סוגר ואייחו חשבון עם כולם וגורם לנו לפעור את פינו, להרגיש כיצד דוחפים אליו את אקדח ולשמוע את ההדק נסחט.