מפלצת התהילה

"אני חושבת שמה שמדונה ואני חולקות, זה היעדר הפחד שלנו", אמרה ליידי גאגא בתחילת השנה בראיון לטיימס הבריטי. "שתינו אמריקאיות ממוצא איטלקי, שתינו התחלנו בסצנת האנדרגראונד של ניו יורק ושתינו הפכנו למפורסמות כשצבענו את השיער שלנו לבלונד". ההתכתבות הזאת של גאגא עם המדונה של הפופ נשמעה מעט יומרנית אז. גאגא אמנם נמצאה בשלב הזה בשיא ביסוס מעמדה בצמרת הפופ, אבל הדרך מאלבום בכורה לקבלת הטייטל "אייקון" לא מגיעה מהר כל כך בלי להיעלם כלעומת שבאה.

אלא שגאגא לא קרעה את התחת (אבל חשפה אותו) בסיבוב הופעות מפרך מסביב לעולם, בשביל שיגידו לה שעשו את זה לפניה, וההצלחה המטאורית של אלבום הבכורה, "The Fame", הייתה המקפצה הנדרשת עבורה לתפוס את הדיסקו סטיק שלה ולהעביר הילוך. היא תפרה קונספט משלים לאלבום התהילה וקראה לו "The Fame Monster", על שם אותה מפלצת אפלה שאורבת בצד השני של ההצלחה, ומילאה אותו בשמונה שירים חדשים, שגם אחרי כמה האזנות מדבקות, לא בהכרח מתעלים על להיטים כמו "Poker Face" ו"Paparazzi".

בין פצצות מצעדים בטוחות כמו "Bad Romance" (המעולה), "Telephone" (איך אפשר לטעות כשמארחים את ביונסה) ו"Monster" (עוד הפקת פופ מושחזת מבית היוצר של RedOne), גאגא דואגת לרפרר למלכת הפופ המזדקנת (וגם ליוריתמיקס, לפט שופ בויז, לדפש מוד ועוד) עם "Alejandro" הלה-איסלה-בוניטי ו"Dance In the Dark" שמשלב את הקצב של "Hung Up" עם רפליקת ספוקן וורד משובחת א-לה-ווג (כשבמקום לרקדנים היא סוגדת לכוכבים מתים) ואווירת נערה חומרנית.

אם ליידי גאגא היתה רק זמרת, ספק אם "The Fame Monster" היה היתד היציב בטיפוס על האוורסט של התהילה. כי למרות העוגנים הבטוחים האלו, האלבום לא חף מטעויות כמו "Speechless" הנהדר אך תקוע ללא הקשר (ונכתב לאביה בתחינה שיסכים לעבור ניתוח לב פתוח), או "So Happy I Could Die" המעפן שמזכיר להיט חד פעמי ותפל של להקת בנים. אבל במקרה של גאגא השלם לא רק גדול מסכום חלקיו (היכולת הקולית, הכריזמה, כישרון היצירה, הטרנדיות והמעוף), הוא מפלצתי בגודלו.

ולראייה, על האלבום הזה (שיצא גם כמהדורה מיוחדת עם האלבום הקודם וגם בנפרד) חתומים מעצבי אופנה, מעצבי ארט, צלמים ומאפרים, במידה שווה למפיקים ומלחינים. הכל כדי להבטיח שלא מדובר רק במוזיקה, אלא במפלצת פופ שרואה את מדונה ממטר, ואז עוקפת אותה בעוד שניים.

כי ליידי גאגא לא עושה "מוזיקה", היא קוראת לזה "אמנות"; היא לא כותבת "מילים", היא קוראת לזה "שירה"; היא לא לובשת "בגדים", היא לובשת "אופנה" והיא לא זועקת לתשומת לב, היא בולעת אותה, פותחת עיניים גדולות עמוסות בנצנצים ובעזרי פירוטכניקה, פוערת פה רעב להצלחה ומשחיזה את טפריה המפלצתיים, רגע לפני שהיא יוצאת לכבוש את העולם.