פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הכאב שבשמחה

      בתערוכתו החדשה, מציג הצלם שמחה שירמן אוסף של קולאז'ים דחוסים שיזכירו לכם ש"יין בלי קורטוב של תוגה אינו טעים"

      ספרות, מוזיקה, היסטוריה, מיתוס, משפחה, נשים עירומות – כל אלה נקשרים זה לזה באורח בלתי צפוי בתערוכה החדשה של הצלם שמחה שירמן, "השיר על הארץ", שנפתחה בשבוע שעבר בגלריה גורדון בתל אביב. בלתי צפוי – משום שכל האלמנטים האלה מופיעים יחדיו בכל אחת מהעבודות שמוצגות בתערוכה.

      רפטטיביות היא שם המשחק. שורות על גבי שורות של מילים צפופות, שכבות על גבי שכבות של צילומי נשים מעורטלות (שאל חלקן הוספו כנפי מלאך מצוירות), של הדפסים של עבודות אמנות ידועות, של מתכונים ביידיש, של שירים של י.ל. פרץ, של סקיצות של עורבים תל אביביים ("מתורבתים", כפי שמכנה אותם שירמן), של סיכומי שיעור של אביו מהימים שהיה תלמיד– כל אלה מוצאים את מקומם על גבי פרטיטורות של שתיים מהסימפוניות של מאהלר ויוצרים אוסף של קולאז'ים גדולים, שכל אלמנט בהם הוא תוצר של שקידה ודיוק, שלא לומר אובססיביות.

      "יש פה שילוב של נייר, מילים, הדפסים, טקסטים שלי וצילומים שלי, כמובן," מספר שירמן בשיחה עם וואלה! תרבות לרגל פתיחת התערוכה. "מאהלר כתב משהו שתפס את תשומת לבי, ומזה אני חושב שיצאתי לעבודות האלה. הוא כתב שמי שרוצה לראות אותו כפי שהוא באמת, שיקשיב למוזיקה שלו, כי היא אוטוביוגרפית. היו לו חיים מאוד סוערים. אני יכול להזדהות עם זה. ובתערוכה הזו אני מרגיש שאני פורש הרבה חלקים מהחיים שלי. האלמנטים של הזיכרון, של החוויה, של האוטוביוגרפיה מאוד מרכזיים בכל העבודות שלי".

      שמחה שירמן, "על היופי" (יח"צ)
      אוסף של קולאז'ים גדולים, שכל אלמנט בהם הוא תוצר של שקידה ודיוק, שלא לומר אובססיביות. שמחה שירמן, "על היופי"

      "הסימפוניות הן הבסיס הפיזי והפילוסופי של העבודות", ממשיך שירמן בנוסטלגיה השמורה למי ששמע את שתי היצירות המדוברות במשך שעות ארוכות. "שתיהן עוסקות במוות, ומוות הוא חלק ממשי בחיים, הוא בתוך החיים. אצלי, למשל, לגדול בעכו, שם נולדתי, זה מאד קשור למוות. זו עיר מעורבת, ואני זוכר שכל טקסי המוות היו חלק מהיומיום. כל הלוויות הפכו לתהלוכות, כל הארונות נישאו ברחובות. ילדים ערבים נהגו לצוד ציפורים. תמונות המוות ליוו את הכל. מה גם שהוריי היו ניצולי שואה. ואז הגיע הצבא, והמלחמות, והמוות של אבי. ויש, כמובן, גם את המוות האיטי של הגוף המזדקן".

      המשיכה של שירמן אל המוות נובעת ככל הנראה מכך שהוא אינו מזוהה אצלו בהכרח עם הכיעור. "בעיני המקום היפה תמיד מסמן גם את המוות", הוא מבהיר ונותן כדוגמא את כנפי המלאך שבהן עיטר את הנשים העירומות בקולאז'ים שלו. "המשורר ריינר מריה רילקה מדבר על האלמנטים הנוראיים של היומיום. הוא כתב ש'כל מלאך הוא נורא', כלומר מלאך זה הקיום של המוות בתוך החיים, זה היופי בשיאו והתגלמות התשוקה שלא יכולה להתממש. גם נשים הן כאלה במובן מסוים".

      שמחה שירמן, "בודד בסתיו" (יח"צ)
      "בעיני המקום היפה תמיד מסמן גם את המוות". שמחה שירמן, "בודד בסתיו"

      לדברי שירמן, מה שמרגש אותו בצילום הוא האופן שבו המבט בצילום "תמיד מלווה בגעגוע, באבדן, בנוסטלגיה". "בתוך ההקשר של התערוכה", הוא מוסיף, "הצילומים [של הנשים העירומות – ד.ז.] מדברים על תשוקה שלא מממשת את עצמה. בייחוד הפנים, שיכולות להגיע למקומות עמוקים וכואבים יותר מכל דימוי אחר. הן מסכה ובו בזמן הן חשופות. הן שקריות ובו בזמן אמיתיות".

      "אני מחפש את העומק, את הכאב שמתגלה מתחת", מסביר שירמן. "הכאב הוא חלק מהחיים, כמו המוות. כאב הוא תמיד חלק מהשמחה שלנו, דברים הם לא חד ממדיים. חוץ מזה, מי שתמיד שמח, בדרך כלל נחשב שוטה. או, כמו שי.ל. פרץ כתב, בכוס יין שאין בתוכה קורטוב של תוגה, היין לא טעים".

      ואכן, בתערוכה הנוכחית אכן ניכר הכאב: הכאב של האובדן, של ההשתחררות מהעבר, אבל בעיקר של הסיזיפיות הנוראה של החיים כפי שעולה מתוך הפרטיטורות והדפוס האינסופיים. "כשהייתי סטודנט לאמנות בניו יורק", נזכר שירמן, "עבדתי בזמני החופשי במפעל לייצור בגדי ילדים. התפקיד שלי היה סיזיפי ושנאתי אותו בזמנו. הייתי מדפיס על הקופסאות את כתובות היעד שלהם. הפעולה הזו של שרטוט חוזרת, בתבנית מסוימת, בעבודה שלי עכשיו. זה הופך להיות משהו מכונן בעבודה שלי, ואפילו מספק חוויה מתקנת לדברים שסבלתי מהם בעבר".

      שמחה שירמן, "השיר על הארץ", גלריה גורדון, תל אביב, 26 נובמבר - 26 דצמבר 2009