"אנחנו מסתובבים בעולם ומתלוננים"

לקראת הופעתם בישראל, סאטומי מצוזאקי, סולנית דירהו?ף, מספרת על איך זה להיות להקה במשרה מלאה, על יוקו אונו ועל איך לכתוב מילים לשיר

עינב שיף
01/12/2009

זה לקח כמעט עשר שנים, אבל בסוף דירהו?ף ((Deerhoof הבינו שהם באמת להקה ושהאנשים שהם לא מזהים בקהל הם לא חברים של חברים שלהם. זה קרה אחרי האלבום "Apple O", שיצא בשנת 2003, זכה לשבחים והביא את הרכב הנויז-פופ המרתק מסן פרנסיסקו למעמד של אחת מלהקות האינדי הבולטות בעולם – וזאת על אף שמעולם לא יצאו את גבולות ארצות הברית. מי שאשם בכל זה, אגב, הוא המוזיקאי עטור הפרסים הרב אלפרט – לא בדיוק קהל היעד של דירהוף, שיופיעו במועדון הבארבי בתל אביב ב-15 בדצמבר.

"הסיבה שהצלחנו להגיע עם 'Apple O' לסאונד קליל יחסית היא הגיטריסט שלנו אז, גרג כהן", מספרת הסולנית האנרגטית של הלהקה, סאטומי מצוזאקי, לוואלה!תרבות בשיחה מיפן, שם היא שוהה עם מתופף הלהקה ובן זוגה, גרג סונייר. "אבא שלו היה בצוות ההנהלה של הרב אלפרט ולכן גרג בא עם טעם מוזיקלי כל כך שונה משלנו עד שבכלל לא ברור איך הוא הצליח לשכנע אותנו לעשות מוזיקה שונה. אחרי האלבום, הבנו שאנחנו יכולים להגיע לקהל רחב ושאולי הגיע הזמן שזה יקרה. אז בשנת 2004, עשר שנים אחרי הקמת הלהקה, עזבתי את משרת העריכה שלי בעיתון יפני בסן פרנסיסקו והפכתי לסולנית של להקת רוק".

טוב לדעת (מקודם)

אל תתפשרו על מין לא מספק: כך תשפרו ביצועים - עם הנחה בלעדית

מוגש מטעם "גברא"

איפה את מרגישה יותר בנוח?

"אני מקליטה ביפן שיר חדש של ההרכב Go!Team, שביקשו שאשיר באחד הקטעים שלהם. זה טקסט עצוב על איך מרגישים אנשים שקמים כל יום בבוקר והולכים לעבודה. וזה באמת עצוב - הייתי כזו פעם. עבדתי מעשר בבוקר עד שש בעיתון ובערב הלכתי למסיבות מקומיות בגלל ענייני עבודה וזה לקח שעות ארוכות. עבדתי כל יום, חמש פעמים בשבוע ומנטלית זה היה מתיש. בלהקת רוק אנחנו נמצאים 24 שעות ביחד בגלל שאנחנו מטיילים כל הזמן. אנחנו 24 שעות ביחד אבל אין מחשב מולי כל הזמן, והמשקאות חינם. כך שזה קצת יותר טוב".

דירהוף הוקמו ב-1994 בסן פרנסיסקו על ידי סונייר ורוב פיסק, שהחלו כצמד. לאחר מכן הצטרפה אליהם מצוזאקי, ומאז עזב פיסק ומצוזאקי וסונייר נותרו בלהקה כשהם מצרפים חברים ונפרדים מהם כל כמה שנים. כיום, אחרי עשרה אלבומי אולפן, עובד ההרכב בפורמט של רביעייה קבועה, כשמצוזאקי היא הזמרת והבסיסטית בלהקה, שני דברים שהיא לא ידעה לעשות כשהגיעה לסן פרנסיסקו מטוקיו.

בשנת 2003 החלה הלהקה להופיע מחוץ לארצות הברית. "ההתחלה באירופה היתה נוראית", מספרת מצוזאקי. "היינו מאד ביישנים וזה היה מאוד מביך להסביר לאנשים שם מה בעצם אנחנו עושים. אחר כך התחלנו לקבל תגובות טובות, הרבה הזמנות לפסטיבלים, קצת כסף וזה הפך לשגרתי, נהיינו מהלהקות האלו שמסתובבות בעולם ומתלוננות על זה".

מה היתה ההופעה הכי מוזרה שלכם?

"יש ביפן סוגי מועדונים כאלו שהם למעשה חדר אטום עם דלתות שקופות. ניגנו בחדר כזה ל-20 או 30 אנשים שעמדו על ספות ורקדו. היה גשם שוטף בחוץ ועדיין אנשים עמדו עם מטריות מול דלת הזכוכית וראו אותנו כשהם מצמידים את האף שלהם על הזכוכית. מצחיק, לא?"

בטח היה מרגש בשבילך לסגור מעגל ביפן. אחרי כל כך הרבה שנים בארצות הברית, את עדיין מרגישה חלק מהמדינה?

"תראה, אני חוזרת לכאן שלוש פעמים בשנה, אני עדיין מרגישה מאד יפנית. השפה שלי מאד חזקה ואני מאד מקושרת כאן לחברים שלי ולאנשים שהכרתי מאז שהתחלתי בקריירה מוזיקלית".

"אספר לך עוד משהו", היא מוסיפה. "גרג ואני הלכנו לראות את יוקו אונו. היא היפנית המפורסמת ביותר בעולם וכשהלכנו לראות אותה מאחורי הקלעים, היא נראתה לי אמריקאית. היא מתנהגת מאד שונה מיפנים אחרים ואני חושבת שאפילו שהייתי באמריקה 15 שנים, לא שיניתי את ההתנהגות היפנית שלי. חשבתי שזה מעניין שהיא השתנתה ואני לא. נראה לך שבישראל היו באים הרבה אנשים להופעה שלה?"

כן, אבל כדי לירות בה. היא פירקה את הביטלס והיא מדברת על שלום, שני דברים שמאוד לא אוהבים בישראל.

"באמת? אוהבים אצלכם את הביטלס עדיין? בכל מקרה, אני לא חושבת שיפנים רבים מקשיבים למוזיקה שלה, אבל היא עדיין אייקון. היא אמרה שהיא בת 69 ואמא שלי בת 70, אז אני משווה את אמא שלי אליה, ואונו הרבה יותר צעירה לגילה. היא מתלבשת כמו בת 30 והיא נראית מפוצצת באנרגיה על הבמה. היא תמיד מסמנת פיס בידיים שלה ואנשים חושבים שזה מצחיק. לדעתי היא קצת תקועה בעבר וזה חמוד מאוד. כמו אמא שלי"

היפניות של מצוזאקי נשמרת בחלק ממילות השירים של דירהוף, אבל קשה להגיד שאפשר להשתמש בנתון הזה כדי להוכיח שהזמרת הזו קשורה לתרבות מולדתה. מאידך, גם האנגלית לא ממש קיימת בשפה של דירהוף אלא כהשלמה ביזארית לסאונד המתוק-מלוכלך שלהם. לא חסרים להם שירים בני שתיים-שלוש מילים בלבד, וגם מילה אחת בת שלוש הברות לא תהיה בגדר הפתעה גדולה ברפרטואר הטקסטואלי שלהם.

"למה שדירהוף לא תהיה מסחרית כמו דת' קאב פור קיוטי?", תוהה באופן רטורי מצוזאקי. "גם כי שונאים את הקול שלי וגם כי חושבים שמילות השירים שלנו הם בדיחה, שזה ממש לא נכון".

תראי, קשה להאשים אותם. יש לכם שיר על כדורסל עם המילים "כדורסל/כדרור/פיבוט פיבוט פיבוט/כדרור".

"אתה יודע שכתבתי את השיר הזה בגלל האולימפיאדה בסין?"

קראתי שאתם מסתלבטים על מראיינים. זה עוד קטע כזה?

"ממש לא. חשבתי אז שמדינה מסוימת תרצה להשתמש בו כהמנון. לצערי, אף אחד לא יצר איתי קשר".

ברצינות?

"בטח. אבל אני מבינה למה אנשים חושבים שזו בדיחה, כי המילים שלי לא הולכות לכיוון של עושר טקסטואלי כמו שאנשים חושבים על המוזיקה שלנו. כשאני כותבת הנושא חולף לי בראש דרך המלודיה של הגיטרות. ככה שיוצא שאני לפעמים הולכת במטבח, רואה בקבוק חלב וכותבת עליו. אגב, שמעתי שזה טוב ללעוס מסטיק כשאתה חושב על שירים, הבנתי שזה ממקד אותך יותר ואם אתה כותב שירים כמו שלנו – מסטיק אחד מספיק לך".

עוד טיפים?

"הלכנו למסעדה יפנית היום ודיברנו על האלבום הבא של דירהוף. אני מרגישה שאחרי הארוחה הזו האלבום יישמע יותר טוב".

דירהוף יופיעו במועדון הבארבי בתל אביב ב-15 בדצמבר בשעה 22:00. מחיר כרטיס: 169 שקלים. מופע פותח: קרוסלה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully