אימת אריק

ללא קידום הסינגלים המאסיבי ופמפומי רב השגל הרגיש שהורגלנו אליהם, יצא האלבום השלישי של אריק ברמן, "הקלטות מרתף/חלק א'". כשברמן מעטר את האלבום במכתב אישי מקסים, בו הוא קושר בנשימה אחת את בחירתו של אובמה, המשבר הכלכלי והעובדה שהוא כמעט בן 30 להחלטתו לצאת לטיול ארוך בארצות הברית - וכל זה בעקבות בוב דילן – הציפיות מהאלבום מתגברות. אולי הפעם הכישרון הברמני ללהטט מילים לא ייגמר בבדיחות וולגריות, אלא בשירים מהדהדים על החיים. אולי זה אפילו יישמע טוב כמו הקאבר ההוא ל"It's Allright Ma, I'm Only Bleeding" של דילן, שברמן ביצע בהשקת אלבומו.

אבל ב"הקלטות מרתף" הגלגלים של ברמן רק מתחילים לזוז, כשחריקות הזחיחות העצמית וייסורי המשורר הפעיל מינית, שורפות לו את המילים ומנטרלות את העצב הגדול שבבסיס האלבום הזה. לברמן יש בסך הכל שני נרטיבים עליהם כתב עד היום: האחד הוא שירי מערכות יחסים הניחנים בסקסיות כחישוב קיצם של חתולים לאחור ("מה עוד ביקשת", "המתוקות האחרונות", "את טעם נרכש") והשני הוא הנרטיב של שירי ה"תבינו אותי, בפנים אני מתוק ואומלל" ("יום חדש נפלא", "ג'וני"), המוצלח בהרבה.

ב"הקלטות מרתף" ברמן מצליח לראשונה לשלב את שני הנרטיבים לשיר אחד ומוציא רגע אחד גדול, "לילי מרלין", שהוא בדיוק הדרך שבה ברמן יכול גם לשיר על הנושא החביב עליו – זיונים – וגם להגיד משהו על העליבות של עצמו בדרך למימוש פנטזיה שכבר לא קיימת ("לא ירד גשם בדרך ברכבת ללילי מרלין/לא ירד, דירתה מעוכה, על השולחן ערק וריטלין"). אבל זהו רגע אחד בתוך ריבוי טקסטים מנופחים בסטרואידים של דימויים בעברית לא רלוונטית שמגויסת, גם אם פחות מהרגיל, לאותה מגלומניה מיוסרת של ברמן, שאף מכנה עצמו בקריצה "גנב הנערות בעל שיני הסוס".

זו עדיין היצירה הסבירה ביותר שברמן הוציא תחת ידיו. מינון הבחורות שנעשו בעמידה באלבום ירד, ואם בעבר ברמן היה המניאק הפוגעני, כעת הוא המניאק הנעזב ("שיר מס' 9", "הכל כאן שקט"). ברמן נשמע משכנע גם כשהוא שר על "זין שחור וגדול" (טרם הובהר באיזה גוון של שחור מדובר) ונראה כי אכן חוסר ההצלחה של האלבום השני הכניס אותו למעין משבר זהות של אמן שמתרגל לעובדה שאוהבים אותו פחות. גם ההפקה המוזיקלית של משה לוי, העירומה כמעט לחלוטין, עובדת טוב יותר באלבום הזה. לוי חוזר ברוב השירים להפקה האחרונה המוצלחת שלו – אלבום ההופעה "יציאה" שלו ושל שלום חנוך (מה שמבסס את ההשערה שהאיש לא שמע אלבום חדש במאה השנים האחרונות).

הבעיה של "הקלטות מרתף" היא לא שברמן לא רוצה להתקדם, אלא שהוא רוצה לעשות זאת רק בדרך שבה התחיל, ולכן אין באלבום הזה זכר לאיזושהי אמירה מרתקת על הקשר בין גלובלי לאישי, כמו שהוא ניסח במכתב שלו. לכן אין באלבום הזה לא "אווירת משבר כלכלי", כפי שמבטיחה כותרת המשנה שלו וגם לא סדר עולמי חדש, לא ישראל 2009 ואפילו לא אהבה בישראל 2009. יש בו רק את "הפספוס", שלא סתם הוא השיר הסוגר את האלבום. זהו הסיכום הנכון והיפה ביותר של שלושת אלבומיו של ברמן עד כה, שהיו יכולים להיות הרגע שבו הכריזמה והאומץ הפוליטי (שנה לעופרת יצוקה, הא אריק?) פגשו את הכישרון ובמקום הפכו למותג גבריות שנכשל באותה מהירות בה הצליח. זהו גם רגע נדיר של מודעות עצמית בקריירה של ברמן, שבו הוא מודה כיצד המדרכות, שלטי החוצות, הזונות וכל האלמנטים שמרכיבים את היקום, ושמהם בחר להתעלם, מנחיתים עליו את מה שאולי תמיד הרגיש כלפי עצמו – פספוס. לפחות עד שייצא חלק ב'.