פעם היה כיף להיות חולה. העובדה שכל העולם בבית הספר בזמן שאתה מתבטל במיטה יצרה התרוממות רוח ותחושת אופוריה. אמא הגישה לך תה למיטה, דאגה שאתה מכוסה היטב, הרעיפה עליך אהבה והתעקשה שתנוח ולא תזוז. כל שנותר לך לעשות ברגעי הקסם הללו זה להתמסר לשידורי הבוקר בטלוויזיה, שטעמם ייחודי ושונה, כמו "מים גנובים ימתקו". פעם, בתקופה הביזנטית של הטלוויזיה החינוכית, צפינו בשיעורי היסטוריה ב"ארץ מולדת", למדנו אנגלית עם הקפלנים, תרגלנו חשבון עם דני מוג'ה והתמוגגנו מכל רגע. אפילו החכמנו. היום המסרים שמעניק המסך לילדים שצופים בתוכניות הבוקר הם כל כך נבובים ומדאיגים, עד שנדמה כי עדיף לשלוח אותם לבית הספר גם במחיר שידביקו את כל חבריהם בווירוסים קטלניים העיקר שלא יצפו בזוועות שעל המסך.
עד 9:00 בבוקר עוד משדרים הערוצים את תוכניות הבוקר הסטנדרטיות, אלו שמתיימרות לעסוק באקטואליה (כי כנראה אבא עוד בבית). אך מה שקורה לאחר מכן זו פריצות לשמה. הכוונה היא לתוכניותיהן של קרין מגריזו ("זמן איכות"!, "יופי של יום" או איך שלא יקראו לזה), ל"שורדות בבית" המיתולוגית ולשאר משדרי האיכות של סיגל שחמון, אודטה דנין ויתר הבנות המוכשרות, שמשכפלות עצמן בשידורים חוזרים. קהל היעד הוא כמובן נשים, ונקודת המוצא היא שזה עתה הן סיימו את עבודות הבית, שלחו את הילדים לבית הספר, נפטרו מהמשימות המסורתיות שהוטלו עליהן, ואילו עתה הן זוכות לכמה שעות של מנוחה שינוצלו על מנת להעשיר את התודעה בדברים שבאמת מעניינים אותן: שטויות חסרות חשיבות.
כי אם לא הבנתם את המסר, ילדים יקרים, אז שיהיה ברור: נשים לא עובדות. בשעות האלה של היום הן כל כך משועממות ומתוסכלות, שהתוכניות שמיועדות להן יפנו אליהן בגובה העיניים ויעסקו בדברים מהותיים שאולי יעניקו מעט טעם לחייהן. מהם אותם דברים? הו, זה ברור. מה עושים כדי שהעוגה לא תידבק לתבנית, איך נפטרים מהקמטים מסביב לעיניים או איך מקפלים נכון את המגבות כדי לנצל היטב את המקום בארון. שירה פליקס אף תגייס את "המקצוענים" שישפרו את איכות חייכן, ותסביר איך לעמוד בפיתוי של הסופגניות בחנוכה ומה הפתרונות לבעיה האקוטית מכולן: אבנית במכונת הכביסה. כמובן שבתווך חובה לשלב את האלמנטים הקלאסיים - מיסטיקה, מתכונים, אופנה ורכילות והנה לכם כל אבות המזון של האישה המודרנית.
אין ספק שמי שלקחה את זה לדרגת אומנות היא אודטה, המלכה האם, אשפית העצות. על אף שתוכנית המופת שלה כבר ירדה מהמסך, עדיין אפשר לצפות בה מדי פעם בשידורים חוזרים וללמוד דבר או שניים על נשים. למשל, מה קורה כשהן מתכנסות בפאנל, איך הן מברברות ומקשקשות (כמובן שמבלי להקשיב אחת לשנייה), ועד כמה הן נהנות להתפלפל על זוטות שמביך להזכיר. אודטה אף מדגימה מה עלול לקרות לנשים מתבגרות שמתעסקות כל חייהן באותן דברים שמקבלי ההחלטות ומשבצי התוכניות מייעדים להן: הן נהיות קלפטעס.
אז אנא מכן, בנות ישראל, הישמרו לכן. מבלי לשים לב אתן עלולות לסגל לעצמכן טון דידקטי וקול צורם של מורות לספרות, לצבוע את השיער באדום בוהק ולהפוך לדודות טרחניות שכל התעסקותן הוא עניינים תפלים וחסרי טעם. באמת, מה הפלא?