פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דד ליין

      "לרקוד עם דמעות בעיניים" היא לא רק "עמוד האש" של סצינת המועדונים הישראלית, אלא גם תעודת הפטירה שלה. אריאל קריל בליין עם תעודות

      הפסק זמן, הקומפיוטר, הסינרמה (עם אגרוף לאף שהחזיר אותו למקום שבו היה לפני שנשבר עשר שנים קודם לכן). הקולוסאום, הפינגווין, הפלייאוף (עם טקילה הקפצה בשקל). אלנבי 56 – שש, לא שמונה (בניין ליד, כמה חודשים לפני, ועדיין הגדול מכולם). אלנבי 58 (עם מיקי, הסלקטורית בחרמונית הצה"לית שאחרי זה עברה לקו?). האומן 17 (האפטר עם דימיטרי – לא מפריז, מדילייט). הלמון, התמר'ס לאונג', הפטיש (שידע להבדיל בין סליז להתבהמות). הדינמו דבש, המערה החשמלית, המאה מטר (עם כרטיס הביקור ועליו מספר הטלפון שהודיע אם להגיע למעבר התת קרקעי שמתחת לכיכר המושבות או לאיזה האנגר שכוח אל בבן שמן). הסופהביט (מאחורי הבר), הצופה, הקוסמונאוט. הווקס, הברקפסט, הדאדא...

      אין מה לעשות. כמו נהג שנעצר לבדיקת רישיונות, כך גם כותב נדרש לפעמים לספק תעודות מזהות לפני שהוא ממשיך בדרכו. מי שרשימת השמות הזו לא אומרת לו כלום צריך להתייחס אליה בתור גילוי נאות: הדברים שיובאו להלן על הסדרה התיעודית "לרקוד עם דמעות בעיניים", שמספרת את סיפורה של תרבות המועדונים בישראל – ליתר דיוק, בתל אביב – ושתשודר החל מהערב (חמישי) בערוץ 8 ובמהלך כל סוף השבוע, אינם מתיימרים להיות מטעמו של צופה ניטרלי. נהפוך הוא, הם מטעמו של מי שלקח חלק בתופעה המתועדת עצמה. בליין זוטר אמנם, שלא נמנה על אלה שהמועדונים היו כל חייהם, אבל עדיין אחד שלא יכול להשקיף על התופעה ממרחק, לפחות לא על מה שהתרחש בה בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000.

      בדיוק בגלל זה, יתכן מאוד שמי ששומרים את נענועי הישבן שלהם לחתונות בלבד לא ימצאו עניין בסדרה שיצרו ניסן שור ואורי סלעי (על פי הספר בעל אותו שם שפרסם שור בשנה שעברה). הרי, בסופו של דבר, רובנו מתעניינים בסרטים תיעודיים שעוסקים בנושאים שעניינו אותנו עוד קודם לכן.

      יחד עם זאת, ניכר מן הרגע הראשון שלא מדובר בסדרה שנעשתה כדי להיות מוקרנת בכנס איגוד אנשי המועדונים לדורותיהם, ובזכות המרואיינים הרהוטים והמשעשעים כאחד, הצילום המוקפד והעריכה הרגישה, מומלץ גם לספקנים לתת הפעם עוד צ'אנס לדאנס.

      האומן 17, ינואר 2000, מתוך "לרקוד עם דמעות בעיניים" (יח"צ , שמעיה לוי)
      רוקדים עם דמעות באומן 17 בירושלים, ינואר 2000. מתוך "לרקוד עם דמעות בעיניים" (יחצנים, שמעיה לוי)

      עין ליד עין

      מילן קונדרה כתב פעם שקיטש זה הדמעה השנייה, כלומר ההתרגשות מעצם זה שמתרגשים. ואכן, אם יש דבר אחד שחוצה את שלושת פרקיה של "לרקוד עם דמעות בעיניים" זה שאוסף המרואיינים שמופיעים בה נחלק לשניים: אלה שלקחו חלק בתרבות הריקודים כי היא ריגשה אותם ואלה שהתרגשו מעצם זה שהם לוקחים בה חלק.

      מבחינה זו, לא היה אפשר למצוא לסדרה, ולספר שעליו היא מבוססת, שם טוב יותר. כל צופה יוכל להכריע בעצמו, אם ירצה, מי מבין המרואיינים רקד בזמנו עם דמעה אחת בכל עין ומי רקד עם שתיים, מי בא בשביל הדבר עצמו – בשביל לרקוד, בשביל המוזיקה והאורות והאנשים והאלכוהול והסמים – ומי בא בשביל המשמעויות הנלוות שיוחסו לכל אלה – הנון קונפורמיזם (הילדותי בעיקרו), הרגשת החוץ לארץ (המלאכותית במהותה), תחושת הקהילה (המזויפת ברובה), הייחוד (על כל הלכאורה שבו) והאידיאולוגיה (השקרית בסופו של דבר).

      תהיה הרחבה שבה רקדו אשר תהיה, תמיד היו כאלה שבאו להזיל דמעה אחת ותמיד היו כאלה שבאו להזיל שתיים. ולזכותה של "לרקוד עם דמעות בעיניים" ייאמר שהיא לא הופכת את ההכרעה בעניין זה לפשוטה מדי ומבהירה שלפעמים זה היה אותו בן אדם עצמו, עין ככה, עין ככה.

      מתוך "לרקוד עם דמעות בעיניים" (יח"צ , סמי פרי)
      יש כאלה שיש להם דמעה אחת ויש כאלה עם שתיים (יחצנים, סמי פרי)

      בליינים מול רבים

      "לרקוד עם דמעות בעיניים" נחלקת לשלושה פרקים. הראשון עוקב אחר התפתחות תרבות הריקודים בישראל, מהחבורות הסלוניות של שנות ה-50, דרך המסיבות הבוהמייניות של פרדריקה ודב סגל והמועדונים של רפי שאולי ומנדי רייס דייוויס, ועד הופעת הדיסקוטקים. הפרק השני מוקדש לשנות ה-80 ולהתפצלות קהילת הבליינים התל אביבית בין הקולוסאום לפינגווין. ואילו הפרק השלישי כולו שנות ה-90' ומתמקד בעלייתם (ובנפילתם) של אלנבי 58 והאומן 17 (הגיחה היחידה של הסדרה אל מחוץ לגבולות תל אביב, אם כי גם אז רק מבחינה גיאוגרפית – המועדון עצמו מוצג אך ורק מהפרספקטיבה של התל אביבים שעלו אליו לרגל).

      מהסיפור שמספרים לנו שור וסלעי מסתבר שלאורך השנים פעלו זה לצד זה שני סוגים של מועדונים: אלה שפעלו למטרות רווח ועל הדרך כוננו תרבות, ואלה שקמו מתוך צורך תרבותי גרידא. רפי שאולי לעומת החבורות הסלוניות. הקולוסאום לעומת הפינגווין. אלא שתשומת הלב השווה שמוענקת בשני הפרקים הראשונים לשני סוגים אלה של בליינות מופרת בפרק השלישי והזרקור מופנה באופן כמעט בלעדי לאלה מבין מועדוני שנות ה-90' שנמנו על הסוג הראשון.

      מלבד כמה הערות אגב על מסיבות הטראנס מצד אחד, ועל מועדוני השוליים הקטנים מצד שני, הפרק השלישי מוקדש רובו ככולו, כאמור, לשני הנפילים: אלנבי 58 והאומן 17. הסיבה לכך, יש לשער, היא ששני אלה הם היחידים שעדיין חקוקים בזיכרון הקולקטיבי בצורה מסוימת, היחידים שלא רק אפשרו את התנאים הדרושים למי שרצה לרקוד אלא גם סיפקו לו את האשליה שהוא נמצא ברגע מיוחד במינו, שהוא לוקח חלק במשהו היסטורי. או במילה אחת: מיתולוגיה.

      מבחינה זו, הפרק השלישי משליך לאחור על שני הפרקים הקודמים ומבהיר ש"לרקוד עם דמעות בעיניים" היא למעשה "עמוד האש" של אומת הדאנס. כאן, כמו שם, הסיפור הוא של מעטים מול רבים – פעם זה היהודים מול הערבים ופעם זה הבליינים התל אביבים מול המיינסטרים הישראלי – וכל ההבדל הוא בפס הקול. וכאן, כמו שם, היו דברים שככל הנראה לא הסתדרו עם התזה ולכן הושלכו אל רצפת חדר העריכה (איש מהמרואיינים שמדברים בעיניים מצועפות על האפטרים באומן לא מזכיר, למשל, שלצד שבירת המחיצות בין אדם לאדם חלה גם פתיחה של הסוגרים ושאפילו חזיר היה מדיר את רגליו מהשירותים נוכח כמות החרא שהיתה מרוחה על הרצפה).

      יותר מצבה מאשר מניפסט

      די בטוח, אם כן, ששור וסלעי נמנו על אלה שרקדו עם שתי דמעות בעיניים. יותר לטוב מאשר לרע, הם לא רק רקדו אלא גם התרגשו מזה שהם רוקדים ובדיוק בגלל זה יכלו לספר את סיפורה של תרבות המועדונים באופן הכובש שבו עשו זאת. יצאה להם מיתולוגיה, נכון, עם עיוותים היסטוריים ויפיוף של המציאות, אבל מה זה מיתולוגיה אם לא סיפור גדול מהחיים.

      יחד עם זאת, המיתולוגיה שבנו שור וסלעי היא בה בעת גם הספד. כמו סדרה תיעודית נוספת, "סוף עונת התפוזים", גם היא יוצאת לאוויר העולם ומרגישה יותר כמו מצבה מאשר מניפסט. וכשם שמאז שסופר סיפורו של הרוק הישראלי חייו נראים יותר כחיים שלאחר המוות, כך גם תרבות המועדונים בישראל נמצאת בשלבי גסיסה מתקדמים. יכול מאוד להיות ש"לרקוד עם דמעות בעיניים" תקבע סופית את מותה.

      שלושת פרקי "לרקוד עם דמעות בעיניים" ישודרו החל מהערב (ה') ועד יום שבת בערוץ 8 בכבלים, בשעה 23:00. מרתון של שלושת הפרקים ישודר בשבת