סרטי הדוקו הכי טובים בעשור הראשון של המילניום

זה היה עשור גדול לקולנוע הדוקומנטרי. ב-2002 מייקל מור עשה את "באולינג לקולמביין" – הסרט התיעודי המכניס ביותר בכל הזמנים – ופתח, תוך כדי, את שערי המיינסטרים בפני גל גדול של יצירות דוקומנטריות מגוונות, חלקן מצליחות מאוד ("לאכול בגדול", "אמת מטרידה", וסרטו זוכה פרס דקל הזהב של מור, "פרנהייט 9/11"). במקביל, בטלוויזיות ברחבי העולם החל שלטון הריאליטי, מה שתרם לבלבול המוחלט בין "אמיתי", "תיעודי" ו"פיקציה", שהחל להתעצם ככל שהעשור התקדם.

עם זאת, למרות הפופולריות הגואה של הז'אנר, רוב הסרטים התיעודיים הטובים באמת שנעשו במהלך עשר השנים האחרונות כלל לא הוקרנו בקולנועים בארץ, ומי שרצה להישאר מעודכן היה צריך לדוג את הסרטים המדוברים מתוך תוכניות הפסטיבלים ו/או לחפש אותם על מדפי האוזן השלישית.

מבין הסרטים האלה כדאי להזכיר את "לתפוס את הפרידמנים" (שהורכב כולו מסרטים ביתיים ישנים של משפחה אמריקאית דפוקה לחלוטין, ושדווקא הוקרן בקולנועים), את "The Corporation" (דיוקן מצמרר, מרתק ומקיף של התרבות התאגידית), את "King of Kong: For a Fistful of Quarters" (שהביא יריבות אימתנית, אגדית, אינפנטילית ומאוד מצחיקה בין שני אלופי משחקי וידיאו שמנסים לשבור את השיא העולמי במשחק הקלאסי "דונקי קונג"), את "גריזלי מן" (בו וורנר הרצוג הגדול הביא את סיפור חברותם של איש חסר מזל ודב גריזלי) ואת "Man on Wire" (סרט מעורר השראה, ואחד מסרטי המתח הטובים של העשור). וגם הסרטים שארול מוריס עשה ("The Fog of War", "Standard Operating Procedure") בהחלט שווים אזכור.

חוץ מזה, כדאי לשים לב לכמות ה-Rockumentaries המצוינים והמאוד מומלצים שפגשנו במהלך עשר השנים האחרונות. רק מהם אפשר כמעט להרכיב רשימת טופ טן: "I Am Trying to Break Your Heart" (שתיעד את ההקלטות הסוערות של "Yankee Hotel Foxtrot" – אלבום המופת של ווילקו), "The Devil and Daniel Johnston" (דיוקן נוגע ללב של הסינגר-סונגרייטר השרוט והגאון), "No Direction Home" (סקורסזה עושה את דילן), "loudQUIETloud" (שהביא את הסיפור מאחורי האיחוד של הפיקסיז), "Heart of Gold" (ג'ונתן דמי מצלם קונצרט מרגש עד דמעות שניל יאנג נתן זמן קצר לאחר שכמעט מת ממחלה), "Dig!" (סיפור האהבה/שנאה המופלא, המבדר והמגניב של הדנדי וורהולס וה-Brian Jonestown Massacare), "Some Kind of Monster" (מטאליקה עדיין מלקקים את הפצעים מהנזק הנפשי והתדמיתי שהסרט המפלצתי הזה עשה להם) ו-"Anvil: The Story of Anvil" (שהביא את סיפורה הלא ייאמן של להקת הרוק הכבד הכי מרגשת בעולם).

זה היה עשור גדול לקולנוע הישראלי. במלים אחרות, איפה היינו לפני עשר שנים, ואיפה אנחנו היום. "כנפיים שבורות", "חתונה מאוחרת", "ההסדר" ו"אור" הכניסו אותנו באופטימיות זהירה אל תוך שנות האלפיים. "בופור", "ביקור התזמורת", "מדוזות", "ואלס עם באשיר", "עג'מי" ו"לבנון", שיצאו כולם בשנים האחרונות, כבר היוו את חוד החנית של גל ישראלי חדש שמביא את הקהל לאולמות, שקוטף את הפרסים הגדולים בפסטיבלים הכי יוקרתיים, ושזוכה לתשומת לב בכל רחבי העולם.

בעשר השנים האחרונות זכינו לקבל שורה ארוכה ומפוארת של יצירות מקומיות. תוך כדי, הוכיח הקולנוע הישראלי באופן וירטואוזי, אינטליגנטי ונעדר רגשי נחיתות כיצד הוא יכול להיות פופולרי ועממי ("סוף העולם שמאלה", "סיפור גדול", "אביבה אהובתי"), פופולרי ולא עממי ("האסונות של נינה", "מישהו לרוץ איתו", "שבעה"), מפעים ("שנת אפס"), פוליטי ("עטאש", "התערבות אלוהית", "נקם אחת משתי עיני", "Z32", "מחילות"), ז'אנריסטי ("מרס טורקי", "ימים קפואים", "ללכת על המים"), מרגש ("מועדון בית הקברות", "אושפיזין"), אקספרימנטלי ("שלום לך, סיגל", "תני סימן חיים"), אנטי אירוטי ("השיבה מהודו", "פיתוי"), מתחנף לאירופה ("עץ לימון", "הכלה הסורית"), וולגרי ("מתנה משמיים") וקורע מצחוק ("הבועה"). תענוג. ומי ייתן שעשר השנים הבאות יהיו פוריות לא פחות.

אם בכך אין די, הרי שנמצאו גם לא מעט שחקנים ישראלים שהחליטו ללכת על כל הקופה ולנסות את מזלם בחו"ל. חלקם, כמו איילת זורר ("מינכן", "שבע פנים לאמת" ו"מלאכים ושדים"), מוני מושונוב ("הלילה הוא שלנו", "שתי אהבות") ואלון אבוטבול ("גוף השקרים", "סודות המסדר"), הצליחו להסתנן לביג טיים. חלקם, כמו גל גדות ("מהיר ועצבני 4"), מורן אטיאס ("Tears of the Mother", של דריו ארג'נטו) ואקי אבני ("24"), הסתפקו בלהיות יפה ולשתוק. רובם ככולם (כולל יגאל נאור, רונית אלקבץ, עדו מוסרי, ועוד כמה שוודאי שכחתי) הביאו לנו מוצ'ו כבוד וגאווה. בלי ציניות.

"הסופרנוס", "המגן", "תרגיע", "מד מן", "דקסטר", "עמוק באדמה", "דדווד", "Eastbound and Down", "Generation Kill" ו"הפמליה" יצאו כולן מהכבלים. "המשרד" ו"ניצבים" יצאו מהבי.בי.סי ("המשרד" גם זכתה לגרסה אמריקאית מצליחה). "אבודים", "24" (שהייתה די כייפית בהתחלה) ו"30 רוק" יצאו מרשתות השידור האמריקאיות הגדולות. וכן, אני מודע לכך שישנן עוד המון המון סדרות שראיתם ואהבתם שאינן זוכות לאזכור. טאף. כך או כך, מעל כולן ניצבה סדרה מופתית וגאונית אחת, שבמשך חמשת עונותיה השתמשה בעלילותיה של יחידה משטרתית צנועה ודלת אמצעים על מנת להביא את סיפורה הטרגי, המורכב, המצחיק, המותח והפואטי של בולטימור, ושל ארצות הברית כולה. ואני מדבר כמובן על "הסמויה".

לא מזמן צפיתי שוב בכל העונות של "הסמויה". עלי להודות שנהניתי אפילו יותר מבפעם הראשונה. הדמויות (מקנאלטי, באנק, לסטר, קימה, דניאלס, רולס, סטרינגר בל, אייבון בארקסדייל, מרלו סטאנספילד, סנופ, עומר, באבלס, ואפשר להמשיך ולהמשיך), הדיאלוגים, הדרך שבה הסיפור של כל עונה לוקח את הזמן המתוק שלו ומתפתח ונחשף באופן אורגני וסבלני, הדרך שבה הכל תמיד מתחבר בסוף, והדרך שבה חמש העונות משלימות אחת את השניה ויוצרות מארג מדהים ואפי של חיים בשוליים האמריקאיים – דיוויד סיימון והחברים שלו הצליחו לעשות כאן משהו שטרם נראה כמותו. וספק אם ייראה שוב.

טוב, זהו, פחות או יותר. כלומר, ברור שאפשר להמשיך ולהתקשקש על סרטי העשור הזה עד עמוק אל תוך ינואר (סרט העשור שלי, דרך אגב, הוא "אהבה נושכת"), וברור שבכל יום שעובר אני נזכר בעוד סרט מצוין (או מחורבן) שנשכח מרשימות הסיכום, אבל נראה לי שבמהלך השבועות האחרונים הצלחנו לגעת בעיקרי הדברים, ובינינו, זה מה שחשוב באמת. בכל מקרה, רגע לפני שניפרד לשלום מהעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, הייתי רוצה לקחת כמה רגעים כדי להתייחס לטוקבקים המרתקים שלכם לפרויקט.

אם יש משהו שהכתיבה על קולנוע באינטרנט הבהירה לי הוא שדיעות הן כמו חורי תחת: לכל אחד יש אחד, וכל אחד חושב שאלה של כולם מסריחים, מלבד זה שלו. אי לכך ובהתאם לזאת, רבים מכם התעצבנתם על כך שפתחתי ג'ורה על "ג'ונו", רבים מכם נחלצו לעזרתו של טים ברטון, שאוזכר בעיקר בהקשרים שליליים, ורבים מכם הגנתם על כבודם של שון פן, אדוארד נורטון, ג'יימס נסביט, טום הנקס, כריסטיאן בייל, הילארי סוואנק, לורה ליני וקירה נייטלי. למרבה השמחה, אפילו נמצאו כמה אינדיבידואליסטיים אמיצים מביניכם שבחרו משום מה לשים את כובד משקלם מאחורי סרטים כמו "אפוקליפטו" (!), "צ'אק ולארי" (!!) ו"צ'יקן ליטל" (!!!).

אז קוראים יקרים, חשוב לי שתדעו שקראתי את כל התגובות שלכם בהנאה רבה, חשבתי עליהן לעומק, והגעתי למסקנה שאתם כולכם צודקים. כלומר, כולכם מלבד אלה מכם שאוהבים את "ג'ונו". אתכם צריך להעלות על אוטובוסים ולגרש לירדן. תודה על תשומת הלב, ושיהיה לכולנו אחלה עשור!