קיר רויאל

    אז מה אם "קירות" רחוק מהוליווד ויש בו כמה פאקים באמינות? העיקר שהבמאי שלו לא חושש לקחת סיכונים ושנינט משחקת ממש אחלה. יואב מלמד נערת בונד

    יואב מלמד

    מה הייתם עושים עם שני מיליון דולר? לא חסרות אפשרויות, האמת: וילה בקיסריה, פרארי 599 פיוראנו או סתם לשים בפק"מ ולחיות מהריבית. דני לרנר חשב אחרת. אחרי שסרט הסטודנטים קטן התקציב שלו (25,000 דולר), "ימים קפואים", הפתיע בהצלחתו כסרט פילם נואר פוסט-מודרני, הצליח לרנר להגדיל פי-80 את תקציב סרטו השני. הפעם הוא הלך על סרט גנגסטרים, עם מכות, יריות ומרדפים בדרום תל אביב.

    וכאן בדיוק נמצא ייחודו של לרנר, שבקריירה הקצרה שלו לא מהסס להתכחש למוסכמות הפיצ'ר הישראלי ולגוון לנו את הפריימים. כי אם נתעלם לרגע מטרילוגיית לבנון ("בופור"-"באשיר"-"לבנון"), הקולנוע המקומי של השנים האחרונות חי על דרמות, בין אם שבמרכזן אהבה מיוסרת, בין אם הן מתמקדות דווקא בדאחקות ובין אם כאלה שעושות גם וגם. הסרטים של לרנר נושאים על גבם, לגמרי לבד, את כל ז'אנר האקשן המקומי – בלי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, בלי בג"ץ ובלי בצלם.

    עוד בוואלה!

    אוכלים ומטיילים - מטיילים ואוכלים: מסעדות שוות בכל הארץ

    יוליה פריליק-ניב
    לכתבה המלאה
    נינט מתוך "קירות" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

    מלכת הפלקט

    בין כל היריות, האגרופים והדקירות, מתאר הסרט התפתחות של חברות מפתיעה בין שתי שכנות מהסוג שלא מקפיד לשלם לוועד הבית. האחת היא גליה (אולגה קורילנקו), שוהה בלתי חוקית שנטשה את בתה באוקראינה. בארץ הקודש היא מתגלגלת אצל חבורת פושעים משירותי ליווי למשימות חיסול. השנייה היא אלינור (נינט טייב), אישה מוכה שעובדת כקופאית בסופר וכנועה לבעלה האלים (זוהר שטראוס). למרות רצונה בעתיד טוב יותר לעובר שברחמה, היא לא מצליחה לקום ולעזוב. החברות הנרקמת בין השתיים, שגרות בבניין מעופש אפילו בסטנדרטים תל-אביביים, מספקת לשתיהן העצמה נפשית.

    הליהוק של נינט לתפקיד שחקנית המשנה מצליח לחרוג ממשבצת הגימיק השיווקי המוצלח, ועל אף הניסיון הדל ("השיר שלנו") היא מצליחה להתבלט בתפקיד הכי פחות זוהר והכי רחוק מדמותה. עם הרבה הומור ותובנות על ישראליות, היא הדמות הכי סימפטית בסרט. מנגד, קורילנקו היא אמנם נערת בונד בדימוס, אבל נשארת פלקט ורחוקה מלרגש. מכוכבת שנמצאת בפריים בכל שנייה כמעט אפשר לצפות לקצת יותר אופי וקצת פחות דקלום.

    בא מאהבה

    קורילנקו היא לא הבעיה היחידה בסרט, שיש בו לא מעט חריקות והגזמות. כך, למשל, אחת הסצנות, המתרחשת בתחנה המרכזית, מופרכת לחלוטין והעלילה פשוט מתעלמת לחלוטין מקיומו של גוף שולי וקטן, שיש הקוראים לו משטרה (נסו למצוא בסרט שוטר אחד לרפואה). ואיך לא יהיו בעיות? בכל זאת, אולפני הרצליה הם עדיין לא הוליווד, ולדימיר פרידמן (בתפקיד מוצלח כאחד ה"בוסים") הוא לא בדיוק אל פאצ'ינו, והאחים אדרי הם לא ממש האחים וורנר.

    אלא שאחרי הכל, גם אם דני לרנר לא מבקש הנחה, אבל מגיע לו לקבל אותה, פשוט כי בכל פריים רואים שהוא בא מאהבת קולנוע אמיתית. רואים את זה הכי טוב דווקא כשהוא מחקה את שעשו הרבה לפניו, אם זה בכל ניואנס במלאכת החיסול היומיומית של גליה, שפשוט זועקת "ניקיטה" ואם זה בפלאשבקי ההזיה של הגיבורה על מפגש מחודש עם בתה האבודה בשדה ירוק, מואר ופסטורלי, שלקוחים הישר מתוך "גלדיאטור".

    אז טרנטינו או האחים כהן הוא לא, וכנראה שגם לא יהיה, אבל הוא לפחות מנסה - ולא מתבייש להסתכן במפלה - שוטים של 360 מעלות או צילומים תת מימיים. כוונות טובות יש לו למכביר, וגם חזון קולנועי מרענן ומגובש. ניכר שכל סצנה צוירה מראש ותוכננה לפרטים, והמצלמה לא עשתה טעויות גם בזוויות הווירטואוזיות. הקצב מהיר ואחיד לאורך כל 103 הדקות, כשלרוב הדמויות יש עומק ואופציה להזדהות. והשוטים נשארים קרובים, חמים ומזמינים. הכל מתחבר לכדי מילה שקשה לומר על מרבית הסרטים הישראלים: מרשים.

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully