כונן דיסק

"Untitled" מוכיח שגם בגיל 42, אחרי מיליוני דולרים, עשרות פרסים וגם האשמות פליליות, הדבר היחיד שמעניין את הזין של אר קלי – זה הזין של אר קלי. אם הרמטכ"ל גבי אשכנזי טען שישראל תמיד נמצאת במצב של מלחמה או הכנה למלחמה, ניתן לומר שאר קלי תמיד נמצא במצב של חדירה או הכנה לחדירה. ומבחינה זו, שום דבר לא השתנה באלבומו העשירי.

בדרכו אל הכיבוש הבא, קלי הפיק את האלבום לבדו (כשהוא נעזר בכל שיר במפיק אחר מהתחום) והשתמש בשירותיהם של הזמרת קרי הילסון, זמר האר אנ' בי רוק סיטי, טייריס, רובין ת'יקי ו-The Dream. מלבד החלום, רוב השמות אלמוניים לחלוטין לקהל הישראלי וגם לחלקים נרחבים של הקהל הטבעי של קלי – הקהל האמריקאי. על אחת כמה וכמה כשחושבים על שיתופי הפעולה המפורסמים הקודמים שלו, כמו אלו עם ג'יי זי, שהתכסח איתו משפטית מאז הטור המשותף והבעייתי שלהם, ופי דידי. אבל השמות האלו לא משנים דבר לקלי, שבשבילו אר אנ' בי זה אר אנ' בי, ואם בסוף כל שורה בעברית יושב ערבי עם נרגילה (מאיר אריאל) אז אצלו זו בחורה בחוטיני.

ההישג הגדול ביותר של אר קלי בעשור הזה לא היה כמות האלבומים היפה שהוא מכר, גם לא העובדה שהמוזיקה השחורה חייבת לו חלק לא קטן מההתבססות שלה כמיינסטרים באמריקה הלבנה והשמרנית. ההישג הגדול שלו הוא שהצליח לדפוק את מערכת המשפט, לצאת זכאי מהאשמות בוטות של קיום יחסי מין עם קטינות ולחזור כמנצח.

כל שיר שאר קלי אי פעם יוציא תמיד יהיה בצל ההתנהגות הבעייתית, בלשון המעטה, של האיש שהתחתן עם הזמרת אליה המנוחה בהיותה בת 15 בלבד. לכן, "Untitled" הוא בעצם גם הדרך של אר קלי להראות שהחיים נמשכו כרגיל אחרי סדרת ההאשמות, שהפכה כמה עורכי דין בעשור הזה לאנשים עשירים במיוחד על חשבון כרטיס האשראי של מכונת שירי הזימה הזו.

אלבומו של קלי יצא לחנויות באנגליה ב-30 בנובמבר ובארצות הברית ב-1 בדצמבר. ב-2 בדצמבר התפרסמה הטבלה שקבעה שסוזן בויל שברה את השיא של 2009 למכירות בשבוע הראשון, עם למעלה מ-700 אלף עותקים. קלי, שגם אלבומו הקודם, "Doubled Up", נכנס למקום הראשון בבילבורד, צריך כנראה לחשוש מהבוילמניה שאוחזת בעולם כרגע, כשמתחתיה בטבלה נמצא אנדריאה בוצ'לי ואחריו אדם למברט. עם בויל, אמנם, הוא תמיד יכול להיכנס למיטה (הנה תמונה יפה בשבילכם), ואם הוא בשוונג, אז גם למברט עשוי לבוא בחשבון – רק עם בוצ'לי אין לו הרבה מה לעשות.

הסינגל הראשון מהאלבום, "Number One", אותו הוא מבצע עם קרי הילסון, התקבל בקרירות משהו במצעד הלהיטים של הבילבורד והגיע בשיא למקום ה-56. האלבום, לעומת זאת, צפוי להגיע גבוה יותר, וגם אם לא יצליח להעפיל אל המקום הראשון במצעד 200 האלבומים הכללי, הוא בטוח יגיע למקום הראשון בטבלת האר אנ' בי. בישראל צפוי האלבום לצאת בשבועות הקרובים בחברת NMC יונייטד.

הטלוויזיה האמריקאית אולי מתעללת בזמרים גאים, אבל משוררים עם שורות כמו "ילדה, את גורמת לי לרצות להכניס אותך להריון/בואי תרכבי עליי ואני אכניס אותך להריון" זוכים דווקא לאהדה בעיתונות. "צ'יזי ככל שיהיה, קלי תמיד יודע לעורר תגובה", כותב הניו יורק טיימס, "בוטה וישיר ומלא בוייבים טובים", כותב ה-USA Today, "אף אחד לא כותב שירי פופ על סקס כמו קלי, כנראה שתרגול מביא לשלמות", חורץ בהתלהבות ה-Newsday.

המדהים בביקורות האלו הוא שהטריק הישן של אר קלי, ובעצם של האר אנ' בי כולו, כלומר שירה בקול פעמונים צבעוני כאילו מדובר בכנסייה בבולטימור כשלמעשה הוא נמצא בבית זונות, עדיין עובד. המבקרים משולהבים מול הקריצה של קלי לגוספל ולמוזיקת סול בסיסית למדי ואפילו מרוצים מטבילתה בשרץ המין. לו רק אמריקה כולה היתה ליברלית בנושא, ייתכן שלאדם למברט היה איפה להופיע.

עם זאת, אפשר לציין את הוושינגטון פוסט שלא מתלהב מגרסת 2009 של הוומנייזר וטוען שמבחינה מוזיקלית זה פשוט לא טוב, ובמיוחד את האינטרטיינמנט וויקלי הבידורי דווקא, שהולך על קו יותר אינטלקטואלי וטוען שאכן – זיונים זה לא הכל: "אולי אפשר להוציא את הגבר מחדר השינה", הם כותבים על קלי, "אבל כנראה שתצטרכו לגרור אותו משם".

מומי לוי אמר פעם שהאמריקאים אוהבים את אר קלי כי אמריקאים אוהבים בלדות. סורי מומי, האמריקאים אוהבים את אר קלי כי הם אוהבים פורנו.

לצורך העניין, אפשר לוותר על החלק הזה לטובת ציטוטים מהשירה הצרופה שקלי חיבר באלבום הזה. יש בו מודרני ("סמסי לי משהו שובב/סמסי לי איך את רוצה לעשות אותי"), קלאסי ("ילדה אני רק רוצה להפשיט אותך, להיכנס איתך למיטה וללקק לך את הגוף ממש לאט") ואפילו דתי ("ילדה, אני מודה לאל שהכרתי אותך/אף אחת לא עשתה אותי כמוך").

ובכל זאת, מומלץ לאמנים שלא מסוגלים לכתוב על יותר מנושא אחד ללמוד מקלי איך עושים את זה מעניין מחד וקורע מצחוק, לגמרי, מאידך.