צהבת

גם אם קשה לתאר, יבוא יום והסימפסונים לא יהיו עוד. לא עם פרקים חדשים לפחות. הסדרה המצוירת של מאט גראונינג, שמלווה אותנו כבר 20 שנה ו-21 עונות, היא לבטח מהחשובות והמהפכניות בתולדות המדיום. אבל היום כבר ברור שהיא רחוקה משנות השיא שלה. לא מעט משום הגעתן של סדרות חדשות יותר, מעיזות יותר, רלוונטיות יותר ומעניינות יותר.

"סאות' פארק", "איש משפחה", "המלך היל" וכמובן, "פיוצ'רמה" ובמובנים רבים גם "רובוט צ'יקן", נולדו לעולם בו סדרות מונפשות לגדולים הן לא רעיון ששווה לתהות אם יש לו סיכוי להצליח, כי הסימפסונים עשו את זה קודם. ועשו את זה בענק.

המהפכה שהנהיג הומר סימפסון ומשפחתו מביתם אשר בספרינגפילד היא זו שהוציאה את האנימציה בטלוויזיה מערוצי הנישה לילדים בלבד אל הפריים טיים, כשהיא מייצרת לא רק סוג חדש לגמרי של קהל, אלא גם מנסחת מחדש את חוקי המדיום. בראיון למגזין ואניטי פייר שליווה את יציאת "הסימפסונים - הסרט" אמר סת' מקפרלן, היוצר של "איש משפחה": "מבחינתי, הם המציאו מחדש את הגלגל".

בתקופה בה נולדו הסימפסונים היו העולם בכלל, והטלוויזיה בפרט, שונים בתכלית מאלו שאנחנו מכירים היום, בוודאי כשבודקים אילו סדרות קומיות שלטו בלוח השידורים. גם אז, הסיטקומים המצליחים ביותר סבבו את התא המשפחתי, אלא שלמעט "רוזאן" (והמשך התנופה של "הכל נשאר במשפחה" ו"נשואים פלוס"), כולם הציגו תמונות מושלמות ומתפקדות, בזמן שהאמריקאי הממוצע (והעולם כולו) חי חיים רחוקים מאלו המוצגים על המסך. "המופע של קוסבי", "צער גידול בנות" או "להתבגר ולהתגבר" היו קומדיות מצבים מלאות בחיוכים צחורי שיניים וסוודרים מקושקשים, אבל לא באמת אמרו משהו אמיתי על החיים שלנו. ואז הגיעו הסימפסונים. ושינו הכל.

החל מהבית המתפרק והמכונית הוורודה החבוטה, דרך האהבה לבירה ולדונאטס של הומר, הכניעות (אבל גם הרוך האימהי) של מארג', הבלגנים של בארט, ההתחכמויות של ליסה והמוצץ של מגי - שום דבר אצל הסימפסונים לא היה כמו שאמור להיות, אבל היה בדיוק מה שהיה צריך להיות. מקורי, מצחיק ומרגש. במיוחד בעשור הראשון של הסדרה.

בעשור השני של הסימפסונים, הם כבר לא היו לבד. ליד הסדרות החדשות והמעודכנות, החלה הסדרה לסבול מריח עבש ומעייפות. בשתי העונות האחרונות נרשמה התעוררות מרעננת, והיא עדין זוכה לנתח צפיה מרשים (זה עוד מבלי לחשב את השידורים החוזרים של כל העונות הישנות), אך בכל זאת, אל העשור השלישי של חייהם מגיעים הסימפסונים בתחושת מיצוי.

יכול להיות, וזו באמת רק השערה, שהגיע הזמן להפרד ממנה בכבוד. אבל כל עוד זה לא קורה, אנחנו כאן בשביל לברך אותה במזל טוב על עשרים שנה של טלוויזיה מצויינת (גם אם רק בחלק מהזמן) וגם לומר תודה על הסדרות שלא היו קורות בלעדיה.

באותה כתבה מואניטי פייר אומר מאט סטון: "'הסימפסונים הם הבסיס לכל מה שאנחנו. הם עשו את הכל קודם. ועשו את זה הכי טוב שיש". לא בכדי הקדישו סטון ושותפו ליצירת "סאות'פארק", טריי פארקר, פרק שלם למשפחה מספרינגפילד ואפילו קראו לו "הסימפסונז כבר עשו את זה". ובאמת, אפשר להאמין לו. אבל עוד יותר אפשר להודות לאלוהים על סדרת האנימציה הטובה בכל הזמנים.

בגלל 13 עונות של טירוף חושים, בגלל קייל, סטן וקני. בגלל באטרס, ישו, שטן, אמא של קייל, סדאם חוסיין, מיסטר (מיסז) גריסון, הנקי (הקקי של חג המולד), שף, המוות של שף, הפיראטים הסומלים, טום קרוז, טרנס ופיליפ, חניפר לופס (יותר נכון, לופסססס).בגלל שסטון ופארקר הם הבני זונות הכי מוכשרים בטלויזיה ובעיקר בגלל אריק "סאק מיי בולז" קרטמן. איש העשור. הוא ולא אובמה.

בהתחלה היה נדמה שהגריפינים עומדים להמשיך בדיוק איפה שהסימפסונים נתקעו. כלומר, לקחת את סיטקום האנימציה המשפחתי אל העתיד. פיטר ולויס ושלושת ילדיהם כריס, מג וסטואי בתוספת בריאן, הכלב המדבר, היו מצחיקים, מופרעים ומקוריים, בדיוק במידה הנכונה ואפילו עוד קצת. עם עלילה שמרפררת לאלף ואחד דימויים תרבותיים מכוננים - ממלחמת הכוכבים ועד באטמן, מסדרות טלוויזיה וספרים קלאסיים ועד התייחסויות סאטיריות בנושאים פוליטיים, חברתיים וביטחוניים. רק על הפרק בו אוסמה בין לאדן מתפקע מצחוק בזמן צילום קלטת חדשה מגיע לסת' מקפרלן מדליה.

אבל אחרי 4 העונות הראשונות, אווירת השבלוניות החלה להפריע. נכון, ב"איש משפחה" עדיין אפשר לאתר רגעי קומדייה משובחים (שיר ההלל ללגאליזציה של הגראס מעונה 7 הוא כזה), ודאי יותר מאשר בסדרות האחרות של מקפרלן ("אבא אמריקאי", "המופע של קליבלנד") אבל, איך אמר אריק קרטמן - "לעזזאל, היא אפילו לא כתובה כל כך טוב!".

אגב, כל זה לא מפריע למקפרלן להיות המלך הבלתי מעורער של רצועת האנימציה ב"פוקס", בימי ראשון בלילה. רצועה שבלי "הסימפסונים" לא היתה מוגדרת.

"המלך היל" מספרת על חייו של האנק היל, אישתו ילדיו והכלב לצד שכנים וטיפוסים אחרים מהעיירה הבדיונית "אנריל" בטקסס. נשמע מוכר?

הסיבה ש"המלך היל" של מייק ג'אדג', יוצר "ביוויס ובאטהד", הצליחה בישראל פחות מאשר בארץ המקור, טמונה בהבדל הבסיסי של חיי הפרברים שלנו לבין אלו האמריקאים. אל ההווי האמריקאי שכולל ברביקיו בחצרות, קניות בוול-מארט ושתיית בירה על בסיס יומי קשה יותר להתחבר מאשר לשני הטינאייג'רים המחוצ'קנים שהחזירו למילה "קול" את הכבוד האבוד שלה. מה גם שהכיעור המכוון של הדמויות, שעבד טוב עם ביוויס ובאטהד, היה כבר כבד מידי לעיכול ב"מלך היל". זה כמובן לא מנע מהסדרה להצליח בארה"ב, עם 13 עונות ופרס אמי אחד על המדף. בזכות מי? תשובה נכונה.

לכאורה אין קווי דימיון בין תכנית המערכונים מבוססי אנימציית הסטופ-מושן של סת' גרין ל"סימפסונים". הסדרה של גרין נטולה קו עלילתי קבוע, וממציאה את עצמה בכל פרק מחדש. ובכל זאת, את העיסוק בתרבות הפופ על גיבוריה והסמלים שלה, למדו ב"רובוט צ'יקן" גם מהסימפסונים ובעיקר מפרקי "ליל כל הקדושים", כשידי שנה הפרק מפורק ל-3 מערכות נפרדות שמתכתבות עם יצירות אימה ומסתורין ידועות, בדומה למה שהחברים מרובוט צ'יקן עושים על דרך קבע.

הסדרה שהייתה אמורה להיות ברווז הזהב החדש של גראונינג לא עמדה בציפיות. לפחות מבחינת הפופולריות וההשפעה שלה. למרות שהצליחה למדי בטלוויזיה, ואף קטפה פרסים נחשבים לא מעטים, היא הייתה (ועדיין) נישתית מידי (כשהיא פונה לקהל חובב המד"ב ותרבות המחשבים) ומתוחכמת מידי.

במראה שלה הזכירה "פיוצ'רמה" את "הסימפסונים" אבל לא היתה בה חצי מהנגישות של סדרת האם. ובכל זאת, לפיוצ'רמה יש את המעלות שלה. בעיקר בגלל בנדר, הרובוט האלכוהליסט והרגזן שגם טבע את המשפט - "נשקו את ישבן המתכת המנצנץ שלי". מלך.

במהלך השבוע הקרוב נחגוג כאן בוואלה! תרבות לא רק את דור ההמשך של "הסימפסונים", אלא גם את העבר וההווה של המשפחה הצהובה במשך 20 השנים האחרונות.

החל מהיום תוכלו לצפות בעונה ה-15 של "הסימפסונים" גם ב-yes stars Comedy בימים א-ה ב-22:00 וב-yes5 ב"משפחת סימפסון - הסרט".