דבנדרה בנהארט באמת שמנסה, אבל זה כבר לא זה. הקטע שלו פשוט לא עובד יותר. הייתי רוצה להגיד שזה לא הוא, זה אני. אפילו אנחנו. אבל האמת היא שזה בגללו ומה שהכי קשה זה שהוא אפילו לא מבין שזה נגמר. שהנפש ההיפית שלו כל כך מנותקת, עד שהוא לא יכול להבין שהוא והמעריצים הישנים שלו כבר לא באותו המקום. "אני לא יכול להפסיק לחייך" שר בנהארט בשיר הפתיחה של האלבום החדש שלו, "What Will We Be", כשהוא מוכיח סופית שאין לו מושג שמי שהוא מחייך אליו כבר לא נכבש על ידי אותו חיוך מקסים שלו. החיוך שגרם לנו בשלב כלשהו לחשוב שהקשר הזה יחזיק לנצח.
זה התחיל ב-2002 עם "Oh Me Oh My", אלבום קטנטן, נטול הפקה אמיתית ומפוצץ בכישרון ובכנות ייחודית. האישיות האקצנטרית של דבנדרה ואווירת השטות שעטפה ליטרים של כאב, היו הדבר הכי מעניין ומסקרן בעולם והם אלו שמשכו אותנו פנימה והובילו אל שני האלבומים המושלמים "Rejoicing in the Hands" ו"Niño Rojo" של 2004 שאיתם גילינו עולם עשיר שלם: זמרי פולק עתיקים, המון יוצרים צעירים ויחסית אנונימיים שדבנדרה קידם והעלה לגדולה, שלל דימויים מוזרים ומרתקים וסצנה שלמה שהתהדרה בשם פריק-פולק. ב-2005, כשדבנדרה עבר ללייבל האינדי הגדול XL והביא לנו את "Cripple Crow" רק התקרבנו אליו יותר. אי אפשר היה שלא - הוא הוכיח ורסטיליות, סקרנות ורצון להתפתח ולגדול למשהו אחר שהוא הרבה יותר מסינגר סונגרייטר ווירדו.
דבנדרה רצה להיות ווירדו-סופרסטאר, וזה כמעט ועבד לו. הוא הגיע להופעות אורח בסרטים, הכניס למיטה את לינדזי לוהן, ניהל מערכת יחסים עם נטלי פורטמן ונתן במה מרכזית לדברים שתמיד היו בשוליים של השוליים. כשהגיע "Smokey Rolls Down Thunder Canyon" המבולגן יחסית של 2007, לא פקפקנו בגאונות של האיש השעיר - בנינו איתו מערכת יחסים ארוכה, וכיף היה לגלות שיש בו עוד צדדים ושלא הכל בו מושלם. משהו בחוסר הקוהרנטיות שפתאום יצא ממנו הבהיר שהוא אנושי - ומה יותר מלבב מאנושיות?
אבל בשנה האחרונה, פתאום הבועה של דבנדרה התנפצה. כבר אי אפשר לחשוב שהוא מוזיקאי חשוב כל כך. מכל הסצנה שהוא טיפח לא נשאר כלום - ג'ואנה ניוסם נטשה את הלו-פיי ואת הגישה הפרחונית לטובת הופעות עם פילהרמונית שונות, אם וורד חבר לברייט אייז ונכנס ללב הקיבעון המוזיקלי וקוקורוזי בכלל בקטע של היפ-הופ או משהו כזה. דבנדרה, שגם שינה את הסאונד שלו לחלוטין, עדיין נשאר אותו דבנדרה ביסוד, ועכשיו, כשברור שהחשיבות שלו לא גדולה כמו שהיה נדמה, הגיע הזמן להודות: היסוד הזה מכיל המון דברים מציקים. אתם יודעים, האיש הוא פאקינג היפי.
אי אפשר להגיד ש"What Will We Be" הוא אלבום רע. יש בו שירים יפים והעגלגלות ההפקתית שדבנדרה סיגל לעצמו נשמעת טוב. "16th & Valencia Roxy Music" הוא באמת שיר פופ מוצלח, "Baby" מדבק וגרובי ו"First Song For B" הוא בלדת פסנתר מהממת. אבל די כבר. אין כוח לשמוע את זה. זה לא מזרים את הדם ולא פורט על אף עצב. המוזיקה - יפה ככל שתהיה - עוברת מעל הראש במקרה הטוב ומציקה במקרה הרע (בעיקר בגלל הקשקושים הברזיליים שיש בשירים כמו "Angelika", שלי אישית גורמים לרצות לחנוק יצור פרוותי כלשהו).
עוד בוואלה!
זה גם לא המעבר של דבנדרה ללייבל גדול באמת, וורנר מיוזיק ששינה משהו בתפיסה שלו. למרות ש"What Will We Be" הוא קפיצת מדרגה עצומה ללב המיינסטרים, אני באמת מאמין שבנהארט לא חשב להתמסחר ולא ניסה לרצות אף אחד כשהוא הקליט אותו. זה פשוט מה שהתחשק לו לעשות כרגע. זה לגיטימי ואף ראוי להערכה. יותר מזה, דבנדרה לא עשה שום פסול במהלך כל השנים האלו. הוא לא הוליך שולל ולא מכר לנו כלום במרמה. אנחנו פשוט בחרנו לקרוא אותו באופן אחר לגמרי מהמציאות ולהדביק לו תכונות שמעולם לא היו בו. היום, כשאנחנו מפוכחים זה פתאום ברור: דבנדרה בנהארט הוא חמוד ומוכשר וכו' וכו', אבל גם איש די מעצבן. וכשמבינים את זה, כבר אי אפשר לשמוע את המוזיקה שלו.
דבנדרה בנהארט, "What Will We Be", לב גרופ מדיה