"ברוכים הבאים לזומבילנד" (להלן "זומבילנד") הוא סרט נחמד, משעשע ועתיר זומבי-שפריץ. הוא מהיר, עצבני, יש בו מספר הברקות, ובאורך של שמונים דקות, הוא גם משכיל להסתלק מהמסך לפני שהוא מתחיל לעלות על העצבים. "Shaun of the Dead" של אדגר רייט וסיימון פג הבריטיים אמנם מוצלח, מקורי ומצחיק יותר, אבל כמו שאני רואה את זה, תמיד יש מקום לעוד קומדיית זומבים עשויה כהלכה. ו"זומבילנד" בהחלט עונה על ההגדרה הזאת.
הזמן הוא העתיד הלא רחוק, ומצבו של המין האנושי הוא לא משהו בכלל. וירוס משוגע גרם לכך שכמעט כולם הפכו לזומבים, וכל מה שנותר למי שעדיין לא הפך לזומבי לעשות הוא לברוח מאלה שכן הפכו לזומבים, ולנסות שלא להיאכל. ג'סי אייזנברג ("חיים בין השורות", "Adventureland") מגלם את אחד האנשים האלה, שטרם ננגסו. הוא חנון, יש לו מלא חוקים שעוזרים לו לשרוד, והוא לא מפסיק למנות אותם עבור הצופים (בליווי עזרים גרפיים).
עד מהרה פוגש החנון שלנו בוודי הרלסון, שמגלם בחורצ'יק שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו הוא שהוא מאוד מאוד נהנה לחסל זומבים. קצת אחר כך מצטרפים אל השניים עוד שתי אחיות - אחת שווה (אמה סטון, "סופרבאד"), ואחת קטינה (אביגיל ברסלין, "ליטל מיס סאנשיין") - ויחד עושים הארבעה את דרכם לאורכה ולרוחבה של מדינת הזומבים, כאשר המטרה היא להגיע ללונה פארק שנמצא בלוס אנג'לס. למה הם נוסעים דווקא לשם? יש הסבר תסריטאי כלשהו, אבל הוא לא באמת חשוב. מה שחשוב הוא שבדרך הם הורגים מלא זומבים.
"זומבילנד" חייב הרבה יותר לזאק סניידר, ולרימייק שלו ל"שחר המתים", מאשר שהוא חייב למלך סרטי הזומבים, ג'ורג' רומרו. כמו ברימייק של סניידר, הזומבים פה לא גוררים רגליים - הם זריזים בטירוף, וניכר שלרובן פליישר, הבמאי הטירון, יותר חשוב לשלב כמה שיותר דאווינים שהוא למד בעולם הווידיאו קליפים ולצלם דברים נשברים בהילוך איטי מאשר לפתח את הממד המטפורי של היצירה שלו. במובן הזה, התסריט הקומפקטי והמטופש של רט ריס ופול ורניק מתאים לו כמו כפפה ליד.
החל מסיקוונס הקרדיטים המגניב (שזורע הרס על רקע "For Whom the Bells Toll", של מטאליקה), המשך בדרכים היצירתיות שבהם חלק מהזומבים מוצאים את מותם (פסנתר כנף, בנג'ו וכיו"ב), וכלה בהופעת אורח מפתיעה וג'ון מלקוביצ'ית של אחד מהשחקנים האהובים עלי (בטח כבר עשו לכם ספויילר, ובכל זאת), "זומבילנד" משייט אל עבר הגרנד פינאלה הלונה פארקית שלו במקצועיות, בבטחה ובמודעות עצמית גבוהה.
נכון, הוויס-אובר החנוני והיבבני של אייזנברג אמנם קצת מנדנד במוח (כמה אתה מדבר בנאדם?), אבל הסחות הדעת הרבות, שלא מפסיקות לצוץ, וההופעה האדירה-אדירה של הרלסון, שהורג זומבים בעזרת כל אביזר אפשרי, פחות או יותר, מונעות מהנודניקיזם הנ"ל לתפוח לממדים אקוטיים. בנוסף, כמו שציינתי בהתחלה, מדובר בסרט קצרצר. רק מתחיל, וכבר נגמר. אין ספק שהעובדה הזאת פועלת לטובתו של "זומבילנד". ובכלל, יהיה ממש נחמד אם סרטים נוספים, ובעיקר כאלה שלא ממש מחדשים שום דבר ו/או שאין להם שום דבר מעניין להגיד, ייקחו ממנו דוגמה.