פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: "שמי הוא אדום"

      ספר מאויר שמזמין הסולטאן מוביל לפרשיית רצח באיסטנבול של המאה ה-16. פרק ראשון מתוך ספרו של חתן פרס נובל, אורהאן פאמוק

      אני פגר מת

      עכשיו אני פגר מת, גווייה שרועה בקרקעיתה של באר. עבר זמן רב מאז נפחתי את נשמתי, הלב שלי נדם מזמן, אך חוץ מרוצחי הנאלח, אין איש יודע מה עלה בגורלי. והוא, יצור מתועב ומאוס שכמותו, הצמיד את אוזנו לפי, בדק את הדופק שלי כדי לוודא שאני מת, ואחר כך בעט בי בבטן, גרר אותי אל הבאר, הרים אותי והשליך אותי לתוכה. גולגולתי, שהוא רצץ לפני כן במהלומות אבן, התנפצה לרסיסים בעת הנפילה לתוך הבאר, פנ?י, מצחי, לחיי נמחצו והתרסקו; עצמותי נשברו, פי נמלא דם.

      אני נעדר כבר ארבעה ימים. אין ספק שאשתי וילדי מחפשים אחרי. אני משער שבתי, המותשת מרוב בכי, עומדת שם ומבטה נעוץ בשער הגינה. הכול מחכים לי בכיליון עיניים.

      למען האמת, איני יודע אם הם מחכים ככה, במתח. אולי התרגלו למצב – וזה נורא. כשנמצאים בצד הזה של המתרס, יש תחושה שהחיים נמשכים כרגיל. לפנ?י היה זמן אינסופי, וכך גם אחרי. בזמן שהייתי בין החיים, לא נתתי את דעתי לדברים כאלה: זרמתי עם אור הקיום בין שני זמנים של אפלה.

      הייתי מאושר. בעצם, עכשיו אני מבין שהייתי מאושר. בסדנת מעטרי הספרים של הסולטאן האהוב שלנו הייתי מאייר את האיורים היפים ביותר. לא היה מאייר שכישוריו אפילו התקרבו לכישורי. עם העבודות שעשיתי מן הצד, הייתי מרוויח תשע מאות מטבעות כסף בחודש. כמובן, עובדות אלה רק מגבירות את הצער על מותי.

      עסקתי רק באיור ובעיטור ספרים. הייתי מעטר את שולי הדפים ומצייר בצבעים, בתוך מסגרות: עלים, ענפים, ורדים, פרחים וציפורים, וגם עננים מסולסלים בסגנון סיני, אגודות של עלים, יערות רוחשים איילים, ספינות, סולטאנים, עצים, ארמונות, סוסים, ציידים... בזמנים עברו הייתי מצייר לפעמים בתוך צלחות, מאחורי מראות, בתוך כף, לעתים על תקרות של אחוזות ובתי מידות בבוספורוס ולעתים על תיבות... בשנים האחרונות עבדתי רק על ספרים משום שהסולטאן היקר שלנו שילם כסף טוב בעבורם. לא ארחיק לכת אם אגיד שכשפגשתי את המוות, הבנתי שהכסף אינו חשוב בחיים כלל. האדם יודע את ערך הכסף אפילו אחרי שהלך לעולמו.

      כעת, כשאתם שומעים את קולי ומופתעים מן הנס הזה, אני יודע מה אתם חושבים: עזוב אותנו מכמה כסף עשית כשהיית בחיים. ספר לנו מה אתה רואה שם. מה יש אחרי המוות, איפה הרוח שלך, איך גן העדן והגיהינום, מה יש שם? מה זה הדבר הזה המכונה "מוות"? כואב לך? אתם צודקים. אני יודע שאלה שנמצאים בארץ החיים סקרנים מאוד לדעת מה מתרחש בצד השני. פעם שמעתי סיפור על מישהו שבשל סקרנותו זו היה נוהג להסתובב בין הגופות בשדות קטל. הוא היה עובר בין הלוחמים הפצועים הנוטים למות בתקווה שימצא אחד שמת וקם לתחייה ויספר לו את סודות העולם הבא. עד שחייליו של ט?ימו?ר ל?נ?ג חשבו אותו לאויב ובמכת חרב חתכו אותו לשניים. מאז הוא חושב שאדם, כשהוא עובר לעולם הבא, עובר לשם בשתי חתיכות.

      לא דובים ולא יער. להפך, אני יכול לומר לכם שרוחות שנחצו בעולם של החיים דווקא התאחדו כאן. אבל אני קובע ומאשר שבניגוד לטענותיהם של הכופרים שוללי אללה ומצוותיו, הנתונים למרותו של השטן, יש דבר כזה העולם הבא, השבח לאל. עובדה, אני מדבר אליכם משם. נפטרתי מהעולם שלכם, אבל כפי שאתם רואים, לא נעלמתי. עם זה, עלי להודות שלא פגשתי באותם ארמונות גן עדן עשויים זהב וכסף השוכנים על גדות נחלים, בעצים עמוסי פירות דשנים ועלים רחבים וביפהפיות בתולות שמוזכרים בקוראן הקדוש. אבל עכשיו אני זוכר היטב כיצד ציירתי פעמים רבות ובהנאה מרובה את אותן בתולות גן עדן בעלות עיני השקד הגדולות, כמסופר בסורת המאורע. כמובן, באותם ארבעת הנהרות – נהר חלב, נהר יין, נהר מים מתוקים ונהר דבש – הזורמים לא בתיאורי הקוראן, אלא בדמיונם הפורה של א?ב?ן ער?ב?י ושכמותו, לא נתקלתי כלל. ואולם כדי שלא לערער את אמונתם של אלה המטפחים את התקוות ואת החזיונות של העולם הבא, עלי לציין מיד שכל מה שסיפרתי קשור במצבי המיוחד. כל מאמין שיודע משהו על החיים אחרי המוות, יאשר שאדם חסר מנוחה כמוני יתקשה לראות את נהרות גן עדן.

      בקיצור: אני, הידוע ב??כינוי עדין א?פ?נ?די בקרב המאיירים המלכותיים ובקרב האמנים הגדולים, מ?תי, אבל לא נקברתי. לכן רוחי לא נפרדה לגמרי מגופי. לפיכך יהיה גורלי אשר יהיה, גן העדן או הגיהינום, כדי שנפשי תוכל להתקרב אל מחוז חפצה האחרון, גופי צריך להיטהר מן הזוהמה שהוא שרוי בה. מצב נדיר זה, שגם אחרים חוו אותו, מסב לי כאב עצום. לא, איני חש כלל את כאב הגולגולת הרצוצה, את הריקבון שמתפשט בגופי שחציו שרוי במים מקפיאים, שבור עצמות ואכול פצעים, אלא את ייסוריה העזים של רוחי הנאבקת לצאת מגופי. כאילו כל העולם כולו נלכד בתוכי ומתכווץ ומתענה.

      את תחושת ההתכווצות הזאת איני יכול להשוות אלא לתחושת ההתרווחות המפתיעה שהשתררה בי באותה עת מדהימה של מותי. ברגע שניפץ את גולגולתי מן הצד, במהלומת אבן שנחתה עלי בהפתעה, הבנתי מיד שהאיש השפל הזה מנסה להרוג אותי, אבל לא האמנתי שהוא יצליח בכך. פתאום הבנתי שהייתי בעצם אדם מלא תקוות, אך לא הבחנתי בכך במהלך החיים האפורים שניהלתי בין ביתי לסדנת המאיירים המלכותית. נאחזתי בחיים באצבעותי, בציפורני ובשיניים שנעצתי בבשרו. לא אכביד עליכם בסיפור המהלומות האחרות שספגתי בראשי.

      כשהבנתי, בצער רב, שאני עומד למות, חשתי תחושה של התרווחות שלא תיאמן. זאת היתה ההרגשה שאחזה בי בעת המעבר. הנחיתה שלי בצד הזה של המתרס היתה רכה כמו בחלום. הדבר האחרון שראיתי היה נעליו הבוציות המכוסות שלג של רוצחי הנ?קלה. עצמתי את עיני כאילו אני שוקע בתרדמה, ובגלישה מתוקה עברתי לצד הזה.

      אני לא מתלונן על ששיני נשרו כגרגרי חומוס אל תוך פי שנמלא בדם, על שפני מרוסקות ללא הכר או על שאני שוכב מכווץ בקרקעית הבאר, אלא על שהכול חושבים שאני עדיין חי. מה שמדכא עוד יותר את נפשי הרעועה הוא המחשבה שאלה שאוהבים אותי חושבים עלי כל הזמן, מדמיינים לעצמם שאני עדיין שקוע באיזה עיסוק טיפשי באיזשהו מקום באיסטנבול, ואפילו שהלכתי אחרי אישה אחרת. שימצאו כבר את גופתי, שיתפללו את תפילת האשכבה ושיובילו אותי לבית הקברות ושיקברו אותי כבר! חשוב יותר, שימצאו את האיש שרצח אותי! אני רוצה שתדעו שכל זמן שהשפ?ל הזה מתהלך חופשי, אתהפך בקברי ולא אנוח, ואחדיר בלבכם כפירה, גם אם יקברו אותי במפואר שבקברים. אתם תמצאו את הבן זונה הזה שרצח אותי, ואני אספר לכם לפרטי פרטים את מה שאראה בעולם הבא. אבל לאחר תפיסתו עליכם לענות אותו, ל?ש??ב??ר אט-אט, בעזרת מלקחיים, לפחות איזה שמונה או עשר מעצמותיו, רצוי מצלעותיו, ואחר כך לנעוץ בקרקפתו שפודי עינויים ולמרוט את שערותיו השמנוניות המגעילות אחת-אחת, ושיצעק בכל נעיצה.

      מי הוא רוצחי שמרגיז אותי כל כך, מדוע הוא הרג אותי ככה בלי התראה? אני רוצה ששאלה זו תעורר את סקרנותכם. מה? אתם אומרים שהעולם מלא רוצחים שפלים, חדלי אישים, ושאין זה מעלה או מוריד אם זה רצח אותי או ההוא רצח אותי. אם כך, עלי להזהיר אתכם. מאחורי מותי עומדת קנוניה מסלידה נגד הדת שלנו, המסורות שלנו והשקפת העולם שלנו. פקחו את העיניים וראו מדוע אויביו של האסלאם ושל כל מה שיקר לכם בחיים רצחו אותי ויכולים ביום מן הימים לרצוח גם אתכם. כל הדברים שאמר הדרשן הדגול נו?ס?ר?ט הו?ג?'ה, איש א?ר?זו?רו?ם, מתגשמים בזה אחר זה. אני רוצה להוסיף ולומר שגם אם יכתבו ספר על כל מה שקרה לנו, אף המומחה שבמאיירים לא יוכל לאיירו. ספר כזה יהיה בעל עוצמה מזעזעת, מפני שכמו הקוראן הקדוש – שלא תבינו אותי לא נכון, חלילה! – אין הוא ניתן לאיור. אני מסופק אם הבנתם אותי כל צורכי. ראו, כשהייתי חניך צעיר, פחדתי מן האמיתות העמוקות ומן הקולות הבאים ממחוזות לא נודעים, ולכן הייתי מתעלם מהם ואף לועג להם. התוצאה היא שעכשיו אני שוכב מת בקרקעית באר זו! היזהרו, זה עלול לקרות גם לכם. ועכשיו לא נותר לי אלא לקוות שהריקבון יתפשט בגופי, ושהריח הדוחה העולה ממנו יעזור לאנשים למצוא אותי, ושמישהו יעשה לי טובה גדולה ויענה בעינויים נוראיים את רוצחי השפל.

      אורהאן פאמוק, "שמי הוא אדום", מטורקית: משה סביליה-שרון / כנרת