בוקר אחד התעוררו תושבי אולבני, בירת ניו יורק, וגילו שהחבר'ה הטובים בוושינגטון הכינו להם הפתעה: תוכנית להקמת מתקן אחסון של פסולת גרעינית בסמוך לשכונות מגורים. קבוצה מקומית התאגדה להיאבק בהחלטה ובמסגרת המאבק, פרצו לישיבת ועדה שנדרשה לעניין ארבעה ילדים מחופשים להומר, מארג', בארט וליסה סימפסון. הם הציגו לחברי הוועדה ההמומים בובת בד של בלינקי, הדג משולש העיניים שכיכב בסדרה, ושרו להם שיר ראפ שמסביר מדוע הקמת המתקן עלולה להוביל לאסון אקולוגי.
בלינקי, הדג שכבר הפך לאייקון, הפציע למסכים ב"Two Cars in Every Garage and Three Eyes on Every Fish", הפרק הרביעי בעונה השנייה של הסדרה, שנחשב אחד החשובים בתולדות הטלוויזיה האמריקאית. הפרק שודר לראשונה ב-1990. ארין ברוקוביץ' עוד חיפשה אז עבודה, אל גור האלמוני הזדנב אחרי ביל קלינטון האלמוני קצת פחות ומודעות אקולוגית הייתה נחלתם של בודדים. אבל "הסימפסונים", כרגיל, הקדימה את זמנה, והייתה מהראשונות להקדיש פרק שלם לנושא האקולוגי.
באותו פרק מיתולוגי, גילו בארט וליסה בנהר דג משולש עיניים, תוצר הפסולת הרדיואקטיבית שנשפכת לנהר מהכור הגרעיני של מיסטר ברנז. הגילוי מוביל את הפקחים הסביבתיים לאיים בסגירת הכור, וברנז, שלא מוכן להשקיע את הסכומים הנדרשים לתיקון הליקויים, עושה חשבון ומבין שעדיף לו לרוץ למשרת המושל ולקבוע תקנות משלו. בלי להיכנס לספוילרים שיהרסו את הצפייה למי שמשום מה טרם עשה זאת, נספר כי בסופו של הקמפיין נאלץ ברנז לבלוע את הדייסה שהוא עצמו בישל. "הסימפסונים", לעומת זאת, ליקקו דבש בזכות הפרק, שאף זכה בפרס הסביבה לתקשורת (EMA).
במהלך השנים זכתה הסדרה בפרס שש פעמים נוספת, והגלגול הקולנועי שלה, שיצא ב-2007, זכה בפרס לסרט הסביבתי הטוב ביותר. כל העיטורים הללו הוענקו לסדרה הודות לטיפול ארוך השנים שלה בסוגיות סביבתיות. בכך היא חתרה תחת שמרנות האכסניה שלה, רשת פוקס, והציגה גישה שקרובה ברוחה דווקא לפלגים השמאליים ביותר במפלגה הדמוקרטית.
אבל האם אפשר לומר כי יוצרי הסדרה באמת מקדמים אג'נדה ירוקה? ובכן, אם נבחן את יחסן של הדמויות שלה לנושאים אקולוגים, נגלה דיכוטומיה ברורה: מיסטר ברנז הוא המייצג המובהק של המדיניות האנטי סביבתית, קפיטליסט חסר מוסר וחף מכל מחויבות חברתית. מארג' וליסה מייצגות את האמריקאי האידיאליסט, ומולן עומדים הומר ובארט, שמייצגים את האמריקאי הממוצע - זה שרוצה את זה עכשיו, כמה שיותר מהר וכמה שיותר גדול.
דמותו הנלעגת והמרושעת של מיסטר ברנז תורמת לדה-לגיטימציה של בעלי ההון ומוכיחה כי כסף זה לא הכול בחיים, אך האמת היא שהדמויות של מארג' וליסה מוקצנות לא פחות, גם אם מהכיוון ההפוך.
השתיים מייצגות סטריאוטיפים זולים של "מגני הסביבה החדשים": לא עוד היפים ארוכי שיער מגרינפיס שנלחמים בספינות דייגים אלא עקרת בית שמנסה לצקת לחייה הריקים תוכן ירוק, וילדה דחויה חברתית ונאיבית שמנסה להציל את העולם במקום לחגוג את נעוריה.
מעל כולם מהדהדת דמותו האלמותית של הומר סימפסון, עבור רבים הדמות האהובה ביותר בסדרה והדמות שעימה אנו מזדהים ביותר. כי עבורנו הומר סימפסון מייצג את כל מה שלא תקין פוליטית, את העדר המעצורים ואת התאווה לחיים. מה לעשות שבעשור האחרון הפך המאבק הסביבתי לטרחני, מעייף, כלי בידי פוליטיקאים חלקלקים שזיהו את ההזדמנות, יועצי שיווק שעטו על קהל היעד החדש ותאגידים שמתהדרים בלוגואים ירוקים. בעידן שכזה, אין פלא שדמותו של הומר מעוררת הרבה יותר אמפתיה ונתפסת כאמיתית ולא צבועה.
אם כך, כפי שקרה לאג'נדות רבות שכיכבו בעונות הראשונות של הסדרה, גם האג'נדה הסביבתית של הסימפסונים פורקה, חוברה מחדש ושוב פורקה, והכל בהתאם לרוח התקופה. לכל אורך הדרך ניסו יוצרי הסדרה להישאר נאמנים לטרנדים ולא לאבד את הצופים הצעירים והמתוחכמים שלה. בדיוק בגלל זה, חבורת התסריטאים המוכשרת שעומדת מאחורי המשפחה הצהובה, דאגה להתנער מהירוק ברגע שהפך לאידיאולוגיה מובילה בקרב המיינסטריים, שהרי בימינו אידיאולוגיה ומיינסטרים זה בערך הדבר הכי לא קול באזור.
במקום זה, החליפו יוצרי הסדרה את המסר בערכים הרבה יותר כלליים וקלילים: הומניות והדאגה לאחר למשל. למה להסתכן בלהיתפס כטרחניים כשאפשר ללכת על בטוח.
את הדוגמה הטובה ביותר למהפך שעברה משפחת סימפסון אפשר לראות בסרט הקולנוע. האיש הרע בו הוא לא אחר מאשר ראש ה-EPA, הסוכנות להגנת הסביבה. הסרט מתאר את אותו ארגון כגוף צבאי אימתני, שיצא משליטה והחליט להשמיד את ספרינגפילד בשל היותה "המקום המזוהם ביותר ביקום".
מול הפקיד הממשלתי המרושע העומד בראש הסוכנות ניצב הומר סימפסון, מי שהביא מלכתחילה לזיהום הנהר, אך חווה הארה (בזכות תרופות אינדיאניות) ומבין כי עליו להפוך מאגואיסט לאלטרואיסט. "אני הולך להציל אנשים אף שאני לא ממש אוהב אותם", הוא מכריז רגע לפני הקרב הישיר מול האנטגוניסט שלו.
מי זוכר ששבע עשרה שנים לפני הגעת הסרט לאקרנים, באותו פרק מפורסם בכיכובו של בלינקי, היתה זו הממשלה ופקחי המשרד להגנת הסביבה שלה, שסגרו את המפעל המזהם של מיסטר ברנז. היפוך התפקידים הזה, מדגים יותר מהכול את הסוויץ' שעברו יוצרי הסדרה בכל הקשור למי אמור לשמור על האוויר והמים שלכם ( רמז: אתם, כי על הממסד אי אפשר לסמוך).
דמות ציבורית נוספת שקיבלה עקיצה בסרט היא מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר. יוצרי הסרט בחרו ללגלג על שוורצנגר והתדמית הירוקה שהוא מנסה לשדר. בסרט מוצג בן דמותו של שוורצנגר כנשיא ארה"ב שמולך שולל על ידי ראש הסוכנות להגנת הסביבה.
אי אפשר לקחת מיוצרי "הסימפסונים" את תרומתם ההיסטורית למאבק הסביבתי, אבל אם הם רוצים להמשיך ולהשפיע בעולם של סדרות מצוירות שרק הופכות להיות קיצוניות וניהליסטיות יותר, עליהם להטמיע את הערכים הסביבתיים ב-DNA של העיירה הצהובה ולא לפחד מתדמית המטיף. תקנות סביבתיות זה אמנם לא סקסי (כפי שמוכיח גלעד ארדן), אבל גם הבעת בוז להתערבות ממשלתית ותיאור הסוכנות להגנת הסביבה כמקבילה המצוירת של האס.אס, חוטאות למטרה. בניגוד להומר, לא כולנו מגלים את האור לפתע באמצע החיים ומבינים שאסור לזרוק זבל של חזירים לנהר (אפשר להכין ממנו קומפוסט) אנחנו צריכים שיכריחו אותנו. ותנו לצהוב להיות ירוק בשקט.