כל הזין

מאז ששיחקה לצד ג'וני דפ ב"נער שוליים" (”Cry Baby”) של ג'ון ווטרס, כוכבת הפורנו בדימוס טרייסי לורדס הפכה לגיבורת קאלט. הוסיפו למעמדה גם קולות רקע ששרה בקאבר של הראמונז ל”Somebody to Love” של ג'פרסון איירפליין, ודואט עם ג'יימס דין ברדפילד באחד השירים הכי יפים של המאניק סטריט פריצ'רז, “Little Baby Nothing”. השיר מדבר על ניצול של נשים ואת מילותיו כתב ריצ'י אדוורדס בהשראת סיפור חייה של לורדס עצמה. מה שכל כך מרגש בו, מעבר לשירה הפופית המופלאה של לורדס, זה הקונטקסט שהנוכחות שלה מעניקה לו.

אתמול שודר בערוץ 8 הסרט "טרייסי לורדס - ילדת הפורנו" (“X-Rated Ambition: The Traci Lords Story”) – דוקו טלוויזיוני בריטי מ-2003, שלא מדבר על הדברים האלה. הוא גם לא מגלה שום עובדה חדשה מעבר למה שידוע (וחבל, כי לורדס היא עדיין דמות אניגמטית שרב הנסתר על הנגלה בסיפורה), אלא מספר את סיפורה בפשטות. והסיפור של טרייסי לורדס הוא שהיא הייתה כוכבת הפורנו הגדולה בעולם, בהיותה בת 16 בלבד. זה לא שבאייטיז העולם היה חסר מוסר ותעשיית הפורנו חסרת מורא – פשוט אף אחד לא ידע את גילה האמיתי. לא מפיקי הסרטים, לא הבמאים, לא השחקנים שכיכבו לצדה ולא הקהל. כולם האמינו שהיא בת 22 או 23, כפי שהעידה תעודת הזהות המזויפת שלה.

טרייסי לורדס גרמה לעולם להאמין שהיא נולדה בשם קריסטי נוסמן ב-1962, כשלמעשה היא נולדה באוהיו ב-68', ושמה האמיתי הוא נורה לואיז קוזמה. במנוסה מבעלה האלכוהוליסט ברחה אימה של נורה איתה ועם שתי אחיותיה לקליפורניה. בגיל 15, לאחר שעברה הפלה, ברחה נורה מהבית. היא התפרנסה מצילומי עירום ומשם הגיעה לתעשיית הפורנו ושינתה את שמה לטרייסי לורדס, כשאת שם המשפחה אימצה מהשחקן האהוב עליה, ג'ק לורד מ"הוואי חמש-אפס". טרייסי לורד (בלי ס' בסוף) היה גם שמה של דמותה האסרטיבית של קתרין הפבורן ב"סיפור פילדלפיה".

את הסרט הכחול הראשון שלה, “What Gets Me Hot”, צילמה לורדס ב-84' ואת סצינת ההארדקור הפותחת שלה חלקה עם כוכב הפורנו טום ביירון שעתיד היה להפוך לבן זוגה. בין 84' ל-86' צילמה לורדס עשרות סרטים. היא הזדווגה עם כל השמות הגדולים עם הכלים האימתניים, מג'ון הולמס ועד ג'ון לסלי, וליקקה לכל הכוכבות הגדולות, מג'ינג'ר לין ועד אמבר לין. טרייסי לורדס הייתה כוכבת הפורנו הטובה בהיסטוריה ועל דבר אחד כולם הסכימו: או שהיא שחקנית מעולה, או שהיא נימפומנית מטורפת.

לורדס הייתה כוכבת הפורנו האייטיזית האולטימטיבית – יפהפיה עם לוק שכמו לקוח מ"נערה עובדת". והסרטים שלה בהתאם: מ"דברי אלי מלוכלכך 3" (גירסת הפורנו של "ספלאש", בה ג'ון לסלי מלמד את בת הים הקטנה לורדס לדבר מלוכלך) ועד "קינקי ביזנס" (הגירסה הכחולה של קומדיית הנעורים האייטיזית “Risky Business”, בה מחליף טום ביירון את טום קרוז וטרייסי את רבקה דה-מורניי).

ב"ילדת פורנו", טרייסי לורדס עצמה לא מתראיינת, כך שעמדתה לא מושמעת. אבל בניגוד לאמונה של ריצ'י אדוורדס מהמאניק סטריט פריצ'רז, כל הקולגות שעבדו איתה והכירו אותה טוענים באופן חד משמעי שטרייסי לורדס לא נתנה שינצלו אותה, ושהיא ידעה בדיוק מה היא עושה. ואכן, בצעד חכם ותקדימי היא פתחה חברת הפקות עצמאית. ב-86' היא חגגה את הולדתה ה-18 בסתר בפריז, ובזמן הביקור שלה שם צילמה סרט בשם "טרייסי, איי לאב יו", שהיא המחזיקה בזכויותיו הבלעדיות. כשהיא חזרה לאמריקה חיכו לה חוקרי FBI ועצרו אותה על השתתפותה בסרטים פורנוגרפים בהיותה קטינה.

הגילוי של גילה האמיתי זעזע את עולם הפורנו קשות וכמעט והפיל את התעשייה כולה. הוראה מידית להוריד את כל הסרטים בהשתתפותה מהמדפים גרמה להפסדים של מיליוני דולרים. דיונים מחודשים לגבי חוקים להגנת הילד וחקיקות אנטי-פדופיליות עלו על סדר היום, וגורמים שונים בתעשיית הפורנו נעצרו. חלקם קיבלו עונשי מאסר וקנסות, אם כי הקושי היה להוכיח שמישהו ידע את גילה האמיתי. בסופו של דבר הממשלה לא יכלה להאשים אף אחד שהוא ידע, מהסיבה הפשוטה שהממשלה בעצמה לא ידעה. הדרכון איתו נסעה לפריז – שמשרד הפנים האמריקאי הנפיק לה על סמך תעודת הזהות המזויפת שלה – הוכיח שטרייסי לורדס הפילה את כולם בפח, ולמעשה הצילה את תעשיית הפורנו מקריסה טוטאלית.

גילוי השקר של לורדס הפך אותה בין לילה לדמות השנואה בתעשיית הפורנו. חרם הוכרז עליה ואף אחד לא רצה לעבוד איתה יותר, אבל מבחינתה זה היה בסדר גמור, שכן הסרט החוקי היחידי שהיא עשתה אי פעם נמצא בידה והיא הייתה יכולה להיות בטוחה שהיא היחידה שתראה ממנו כסף. עד היום יש המאמינים שלורדס בעצמה הדליפה לממשלה את האמת על גילה ברגע שמלאו לה 18, כדי להקפיץ לשמיים את שווי הסרט שבידה.

"ילדת הפורנו" לא עוסק בהרחבה בקריירת הפוסט-פורנו של לורדס (שכללה, בין היתר, תפקיד ב"מלרוז פלייס", הרבה בי-מוביז, כמה קומדיות, אלבום דאנס אחד ותפקיד קטן ב"זאק ומירי עושים פורנו" של קווין סמית), אלא מסכם בכך שתעשיית הפורנו שיקמה את עצמה. ולמרות שפרשת טרייסי לורדס כמעט והפילה אותה, זו תעשייה שמשגשגת היום יותר מתמיד.

בדיוק בזה דן הסרט הקנדי החדש יחסית (2008), "פורנו-מניה" (“Porndemic – Sex in the Digital Age”), שישודר מחר בערוץ יס-דוקו. "פורנו-מניה" הוא סרט פחות ססגוני וכיפי מהסרט על טרייסי לורדס ואין בו פוטג' רטרואי נחמד. אמנם יש בו וידויים מפוקסלים בסגנון אמנון לוי, בדמותו של מכור לפורנו שמספר איך ההתמכות שלו הרסה לו את החיים ופסיכיאטרית שממליצה לאנשים במצבו על תכנית 12 השלבים, אבל בשורה התחתונה, זהו סרט קודר, מדכא ובעיקר מבחיל ומדאיג, שמספר את העובדות כמו שהן: הפורנוגרפיה נהייתה עולם קיצוני חסר גבולות שנגיש בלחיצת עכבר. מיליוני גברים מוציאים מיליארדי דולרים בשנה על פורנו באינטרנט. התופעה יצאה משליטה, מהסיבה הפשוטה שהאינטרנט הוא לא בשליטת הפוליטיקאים, ההורים ושלטונות אכיפת החוק. תעשיית הפורנו האמריקאית מכניסה יותר מעשרה מיליארד דולר בשנה, חלקו הגדול מהאינטרנט, ומפיקה 11,000 סרטים בשנה.

אם פעם האמינו שמהפכת הוידיאו הפכה את שנות השמונים לתור הזהב של הפורנו, היום כבר ברור שהעידן הדיגיטלי הוא תור הזהב האמיתי. אם מסתכלים על "טרייסי לורדס - ילדת הפורנו" ו"פורנו-מניה" אחד אחרי השני קשה להאמין כמה הפורנו של שנות השמונים נראה תמים ושמח לעומת מה שהולך היום.

אחד הדברים שהסרט על טרייסי לורדס הדגיש הוא מלחמת החורמה שניהלה ממשלת ארצות הברית – בראשות רונלד רייגן – נגד תעשיית הפורנו. כיום המצב אחר לגמרי. לורדס אמנם הייתה מסתבכת גם היום - היות ופורנוגרפיית ילדים היא עדיין לא חוקית - אבל בגדול, חוץ מפדופיליה, הכל חוקי באינטרנט. ואם לא, במילא אין מה לעשות נגד זה. תעשיית הפורנו פועלת בימינו בשקט, ללא חשש משלטונות החוק, וכמו שהסרט מראה – אפילו לאתרי הסאדו-מאזוכיזם הקיצוניים ביותר לא עושים שום דבר.

באמצע שנות התשעים הייתה אווירת בהלה לזהב בכל הקשור לפורנו אינטרנטי, והפורנו שימש מודל עסקי למי שרצה לעשות כסף באינטרנט. אחד המרואיינים בסרט, טייקון הפורנו האינטרנטי ג'ייסון טאקר, מסביר איך האינטרנט עשה קפיצה משמעותית בהתפתחות הטכנולוגית שלו בזכות אתרי הפורנו. תעשיית "הבידור למבוגרים" תרמה לאינטרנט דברים כמו סטרימינג וידיאו, אמצעי הפצת תוכן, רשתות להפצת תוכן, התמודדות עם צווארי בקבוק באינטרנט, כמו גם את המודלים העסקיים הבסיסיים שמשתמשים בהם כיום ברשת. הפורנו האינטרנטי מפרנס הרבה מאוד אנשים, וגם המיינסטרים מרוויח ממנו, אם אלו חברות התקשורת, האינטרנט, הסלולר והכבלים, רשתות המלונות שמשדרות תוכן פורנוגרפי וכו'. ג'ייסון טאקר מאמין שתאוות הבצע גוברת על הצדקנות המוסרית בכל פעם. והוא יודע על מה הוא מדבר.

הסרט "פורנו-מניה" עוסק גם בנזקי הפורנו, כמו הסכנה בהתמכרות אליו, הנזקים החברתיים שהוא גורם ובעיקר העובדה המדאיגה שילדים היום צורכים פורנו כמעט ללא הגבלה. אבל מה שנראה לי משונה זה שבדומה לסרט על טרייסי לורדס, גם כאן נושא ניצול הנשים מטואטא מתחת לשטיח.