פרק ראשון: "אמת"

רכבתי אל כדור הארץ על גבו של כוכב שביט. מ?או? מ?או? ב??ט ראתה אותי מבזיקה על פני השמים ונעלמת אל תוך הירח, שם בלמתי את הכוכב בזרועותיי החזקות, הידקתי את ירכיי לאותת לו לפנות, ואז חרכתי בחזרה את השמים. באורו האחרון של הכוכב – שכן בטיסה מסביב לירח כמעט מיציתי אותו כליל – רכבתי עד שראיתי איש גבוה כאילן, מחזיק סיקוס בוער מעץ אורן בתוך מכתש-אבן חלק. לצדו הייתה אישה שפרשה את סינרה והחזיקה אותו בקצותיו. נחתתי לתוך האריג המתוח בראש שלוח לפנים, וחומי פיחם את הסינר.

מאו מאו אמרה שכל ילד נולד אחרת. יש שנולדים מהמים, יש מהברק, יש שמסופות שלגים, ויש שנדחקים בעד הסדקים שבקיר. לעולם אין לדעת עד שהתינוק מגיע.
"איך פיטר הגיע הנה?" שאלתי.
"על גבי רוח חזקה."

מן הסתם. דבר ראשון בכל בוקר העיר אותי פיטר בפלוצים שלו. הוא התחיל לפני שהתעורר, ומכיוון שישנו יחד, אני הייתי זאת שהכי סבלה. פיטר גם היה חם כעץ בוער. בבית-המרתף שלנו אתגר היה להישאר חם, והפלוצים של פיטר או הריר שהזיל על צווארי היוו אי נוחות קלה בתמורה לנוחיות שבו.

הלחות מהקרקע חלחלה תדיר בין הקרשים שבומפריי ומאו מאו הניחו על רצפת העפר. גשם חזק כל כך ירד בנחלתו של הקולונל צ'רלס ה?רד?נברג, שלא פעם חלף מחסה לאנשים היה בית-המרתף שלנו בר?כה.

את הקרשים קצץ ב?ו?מפר?יי, וכל אחד ואחד מהם הושג בעמל בנוסף על העבודה שציפו לה ממנו בשירות האדון צ'רלס. כל לוח עץ היה פרק זמן שבומפריי מיצה בו את כוחותיו, לא פעם באישון ליל. פיטר ואני ישנו על שק ממולא בחציר, כמו בומפריי ומאו מאו. החיים במרתף קלים ביותר לצפרדעים וללטאות (מצעד מתמשך שלהן עבר לנו שם), אשר משגשגות בבוץ וברקבובית. היו פעמים שיכולנו לשכן אצלנו דגים. אם ירד גשם כששכבנו לישון, ידענו פיטר ואני לבטח שבטרם יעלה הבוקר יחלחלו המים ויגיעו אלינו. פיטר ישן שינה עמוקה כל כך, שלא פעם לא שם לב לכך אלא אחרי שהתעורר. הוא היה מו?עד לומר, "איזבלה שוב הרטיבה במיטה". הוא ידע שלא הרטבתי. הוא גם ידע שלא יכולתי לענות לו בקול רם. לעולם אסור היה לקולותינו להינשא מעבר למרתף. את הידע הזה הרביצה בנו מאו מאו מוקדם מאוד.

מאו מאו אמרה שכאשר פיטר ישן, רוחו נודדת הרחק. היה זה תפקידי להיצמד לגופו החם עד שרוחו שבה למקומה. היא אמרה שאנשים שמצליחים לישון עמוק כל כך בחיים הקשים האלה, ברכה שורה עליהם.

אמנו הלינה על המים בביתנו, אבל מה שאני הכי זוכרת הוא את ריח עורה. לימים אריח בחיי בשמים רבים, מקצתם מצרפת, ואף לא אחד מהם השתווה לריח עורה וש?ערה של אמי. קולונל הרדנברג העניק לה את השם מאו מאו בט. אמה? העניקה לה את השם אליזבת, אולם איש מלבד אבי מעולם לא קרא לה בשם שנתנה לה אמה.

האדון צ'רלס קיבל את משפחתי בירושה כשהייתי תינוקת ופיטר עדיין לא נולד. תחילה היינו בבעלות הקולונל הרדנברג, וכשמת קיבל אותנו בנו, אדון צ'רלס. איני זוכרת את ביתנו הראשון אצל הקולונל, בקתה עם חלקת גן קטנה שהוקצתה לנו לגידולים הנוספים שנזקקנו להם. עשרת אחיי ואחיותיי הגדולים יותר נולדו באותה בקתה; כולם נמכרו או ניתנו במתנה להולנדים אחרים לפני שנולדתי. הקולונל נתן לי את השם איזבלה על שם מלכה שהוא אהב לדבר עליה. מאו מאו אמרה שהעבדים האחרים המעטים כבר כינו אותנו כושים-לבנים בגלל המעמד המועדף שלה ושל בומפריי. זה שהקשיש קרא לי על שם מלכה שמתה מזמן, ממקום שלימים נודע לי ששמו ספרד, רק הרחיק אותנו עוד יותר מהאנשים הצבעונים האחרים בהארלי. לאף אחד לא היה קל להישאר יותר מדי זמן רחוק ממאו מאו, גם אם הוא חשב שהיא זוכה ליחס מועדף. למי שלא זכו בכך היא אמרה שהקולונל הוא אדם זקן, ושעם הגיל החשיבה שלו התחילה לתעות לה, שאם לא כן מדוע יקרא לילדה צבעונית על שם מלכה? לי היא לחשה, "סוף סוף הצליח לו פעם אחת".

מר צ'רלס היה בעלים טובים יחסית, ואם לא גנבנו, שיקרנו או התנהגנו בחוסר כבוד, טובים היו סיכויינו שלא נחטוף מכות לא הוגנות. מכות הוגנות היו אלה שהגיעו לך, והמלקות היו בהתאם להתנהגותך. מכות הוגנות לא באו בהפתעה. מכות לא הוגנות הושתו בעוון דבר מה שלא עשינו, או באופן לא יחסי להתנהגות הסוררת.

אבי נקרא בומפריי, מילה שבהולנדית פירושה עץ. אומרים שהעניקו לו את השם על שום גובהו הרם וכוחו הרב. שאלתי אותו פעם איזה מין עץ הוא, כי מאו מאו סיפרה לי על סוגים רבים של עצים. הוא אמר שהוא סתם עץ פשוט.

לעצים הייתה קליפה מתוקה, או עור חלק, או עלים שרקדו וא?ווששו ברוח, או בועות של אורן שבערו באור בהיר אם התמזל מזלך למצוא כאלה בהליכה ביער החשוך. אמי אהבה מאוד עצי שדר לבנים. אחרי סופה עזה מצאנו אותם לא פעם מחוצים על הקרקע, ועל כן לא מפאת חוסנם חיככה אמי את לחייה על הקליפה הצחה כלבנה. התרסתם ואי סבירותם בין כל העצים הגסים יותר, שהחזיקו מעמד בסערות ברקים, בשלג רטוב ועבות או נוכח שיני דורבן שפרעו בקליפה המגנה, הם שעשו זאת. השדר הלבן בחר לצמוח אף שהטבע סיפק לו את התנאים הגרועים שבגרועים.

לו היה אבי עץ, הוא היה סוג העץ שגדל על שפת מצוק והרוח מטה כה וכה; הדבר גרם לו להיצמד עוד יותר בחוזקה ככל ששורשיו העמיקו, ואילו הגזע והענפים גדלו מסוקסים וקישחים.
שפתי הראשונה הייתה ההולנדית. בחלק של ניו יורק שגרנו בו, כל האנשים, צבעונים ולבנים כאחד, דיברו הולנדית. זוהי שפה מעוגלת, חלקה כסלעי נהר, ופעמים כשאני מדברת עם אלוהים יש עדיין רגעים שאני שבה ומועדת אליה. בפעם הראשונה ששמעתי אנגלית, נשאתי ביחד עם אמי ועם פיטר צמר טוו?י בהוראת האדון צ'רלס. שלושתנו היינו עמוסים כשוורים במטען היקר של צמר שיוצר בדי עמל. גבר רכוב על סוס דהר לעברנו בכבדות בדרך שהובילה אל מחוץ להארלי. הוא משך במושכות באכזריות, והמבט של סוסו היה כזה שראיתי כבר – הוא נקרע בין הרצון להשליך את האיש מעל גבו לבין הפחד מהמחיר שיהיה עליו לשלם עבור זה. האיש דיבר אלינו בקולות צולפים, כאילו שום נקודה רכה לא הייתה בפיו או בגרונו. קולו נסדק ונחרץ, והוא החל להתקצף שעה שעמדנו והמתנו שמילים בעלות משמעות י?צאו מפיו. הוא קירב את סוסו והרחתי את הזיעה על גופה העייף של החיה. האיש טלטל את זרועו בכיוון מאו מאו והשמיע עוד צלילים, הפעם נהמה על שפתותיו. לבסוף היא דיברה אליו ואמרה שאנו לוקחים צמר טווי לחווה במרחק יום הליכה מהמקום שעמדנו בו. הוא זקף לעברה גבה וחזר ודיבר; היא חזרה על המסר שבפיה לאט יותר, והוא הטה לעברה את אוזנו. ראיתי שהוא נמלך בדעתו. הוא פטר אותנו אז בניעור יד ורכב לו לדרכו. מאו מאו הסבירה לנו שאנשים שגרים רחוק יותר מדברים במילים שונות מהמילים שלנו, אבל שאין סיבה שנצטרך ללמוד אותן.

מבומפריי למדתי שעצים אינם חיים לעד; הם נולדים, חיים את חייהם, אחר כך מתים. עוד לפני שהגעתי לגובה מותניו החל מצבו של בומפריי להידרדר, ופרקי אצבעותיו כבר אז התבלטו והתעוותו.

הבטתי בפרקי אצבעותיו של אבי ואז הושטתי את זרועי להביט בפרקיי שלי. ידיי היו חלקות ובצבע של בלוטים קלויים, כמוהם היו לנו רבים. אגרפתי את ידי ופרקי אצבעותיי נדחקו קרוב יותר לעור וגרמו למקומות המחודדים לשנות את גונם לגוון בהיר יותר, של בלוט. פרקי אצבעותיה של מאו מאו היו קטנים משל אבי, אבל גדולים יותר משל רוב הגברים, כולל האדון צ'רלס. אצבעותיה היו ארוכות ופנו בכיוון הנכון, דבר שאצבעותיו של בומפריי לא עשו עוד. מאו מאו עיסתה לתוך מפרקיו הדואבים שומן-חזיר מעורבב בקליפה של עץ העלים הרועדים, וסיפרה לו סיפורים על חום הקיץ ועל הרוחות היבשות בארצם של בני עמה. הצבע העש?ן של ברכיו התכהה והבהיק בחום מידיה של מאו מאו.

"אליזבת, ספרי לנו סיפור על הילדים. ספרי לנו סיפור שיחזיר לעצמותיי את נעוריהן."

מאו מאו אגרה בתוכה את חיי כל ילדיה, ואת חיי כל מי שהלך לפניה והיה לו זמן להשאיר לה סיפור, מגע או ניצוץ שדי בו כדי שייחקק בזיכרון. למאו מאו ובומפריי היו עשרה ילדים לפני פיטר ולפניי. את רובם מכר הקולונל הזקן, ומקצתם ניתנו כמתנה לבני הרדנברג אחרים ממחוז אלסטר. לקיחתו של כל אחד ואחד מהילדים נחרתה בסיפור של כאב, ומאו מאו לא חסכה מאתנו סיפורים כאלה. אולם מעולם לא שמענו על זעקותיו המפוחדות של ילד בלי לשמוע של מי היה אותו ילד או ילדה וכיצד הם קשורים לעד למאו מאו ולבומפריי ולכולנו.

מרגרט הייתה האחות הבכורה, ועליה אהבנו לשמוע במיוחד. סיפורה בא כשמן בעצמותיו של אבי הזקן. ישבנו קרוב לאמי, בבית-המרתף שלנו, אני כשראשי נסמך על ברכה. מרגרט נולדה לעת גשם אביבי ונחלים מוצפים. כל השלג נעלם מסביבת הבקתה ומכל חוותו הגדולה של הקולונל. שום קרח לא קיבע את הנהר ממזרח, וכל החיות והציפורים נחפזו להוליד את צאצאיהן. כשהלכה מאו מאו לאסם הגדול לאסוף ביצים, היא ראתה ביצה של אדום-חזה מבוקעת לשניים, ריקה מתכולתה. כשהרימה את הקליפה הכחולה, ידעה שבתה תהיה בקרוב בדרכה. זה היה אביב עתיר לידות, אחרי חורף לבן וקר שבעלי חיים רבים רעבו בו. עבור הצבאים היה השלג עמוק מכדי לתור אחר מזון, והם הפכו מטרה קלה לחוואים. רבים כל כך מהצבאים החלשים נורו, שאפילו לקולונל, שהיה צייד גרוע מאין כמותו, היה עודף של בשר צבי והוא נתן לבומפריי כרע מצומקת.

מרגרט פרצה לעולם הזה בסערה ביחד עם מי ההפשרה מן ההרים במערב. מאו מאו קראה לה "ראשנית" משום שאהבתה למים לא ידעה שובע. כשנאלצה מאו מאו משך שבועות על שבועות לטוות צמר, נשארה מרגרט (השם שהעניק לה הקולונל) בשקט במשך שעות אם הותירו אותה עם דלי מים קטן. לדלי זה הייתה מרגרט מוסיפה זרדים, עשב, נוצות ורודפת אחריהם בים שיצרה לה. כמו כולנו הייתה מרגרט גדולה וחסונה. כשמלאו לה אביבים אחדים בלבד, כבר הייתה מסוגלת לסחוב את דלי העץ שלה בעצמה ולמלא אותו מים מתוקים מהבאר. כשגבהה, וקודם שהקולונל יכול לשלוח אותה לעבודה, היא עשתה את החודשים החמים בנחל שליד הבקתה עד שכפות רגליה הוורודות התקמטו לגמרי. עם יצורי המים היה לה קשר מיוחד, כל כך שהיא פיתחה יכולת לתפוס את דגי הש?מך בנחל. איש מעולם לא ראה אותה תופסת אותם, אבל היא סיפרה שהחזיקה את ידיה במים עד שהדגים באו אליה. בקיץ האחרון לפני שנלקחה מילאה מרגרט את דלי העץ הישן שלה בתדירות גבוהה. היה זה אז שהקולונל התחיל לשים לב לכוחה ולס?בו?ל?ת שלה ואמר למאו מאו שבקרוב תגיע העת למכור אותה.

בנקודה הזאת בסיפור תמיד התחילה הבטן שלי להתכווץ והדם החל לזרום מהר יותר; תמיד קיוויתי שהסוף יהיה שונה. חשבתי שאם מאו מאו תספר זאת אחרת, אז מרגרט תלכוד עדיין דגי שמך, ואני אוכל לרוץ אליה ולקרוא לה "ראשנית, ראשנית", אף על פי שמעודי לא ראיתיה.

הקולונל אמר שהוא בהחלט מקווה שמאו מאו תנפיק עוד ילדים כמו מרגרט, משום שהיא נראתה חזקה באורח בלתי רגיל ובעלת מזג טוב – הדבר הטוב ביותר שניתן לצפות לו מעבדים. היא נלקחה על ידי גיסו של הקולונל, שכשנסע א?תה ראה לנכון להניח עליה שק, אבל לא היה בכך צורך. היא לא השמיעה שום הגה, לא אמרה עוד מילה עד לקיץ הבא, כך נודע לבומפריי, שכן היו לו דרכים לברר על אודות ילדיו. כשסיפרו לו שהיא אינה מדברת, ושמכים אותה בעוון רפיון-דעת, הוא קיבל את אישור הקולונל ללכת למקום שהייתה בו, דבר שארך יממה תמימה. הוא הביא לה את דלי העץ והניח אותו במקום שאדונה לא יכול לראותו. אחרי כן היא דיברה ולא עשתה להם עוד שום צרות.

כששמעתי את הסיפור הזה התגעגעתי נורא למרגרט, וטעם העצבות שהוא נסך בי דומה כי היה כטעם דגים וריחה? ריח ראשנים. אבל לפחות הכרתי אותה מסיפוריה של מאו מאו, והכרתי אותה מהעצבות ומהתמונה של כפות רגליים ורדרדות בנחל מחוץ לבקתה, כאשר הזמנים לא היו קשים כל כך בכמה אופנים.