את רונן ברגמן הכרתי לראשונה על הסט של התכנית של בן כספית, "עושים סדר". שם, מאחורי הקלעים, בעודי יושבת בת 17 בלבד וקוראת בידיים רועדות את אותה כתבה שעליה זומנתי לדבר (כתבה על זה שרק הומואים עושים כושר ושפעילות גופנית זה דבר בזוי, או משהו בסגנון), נתקלתי בחליפתו הנוצצת, בקולו העמוק, בחזות המנצחת. הוא הביט בי, סידר עניבתו והתעלם בהפגנתיות.
המאפרת קראה לי לאיפור, קצת יותר מדי איפור שגרם לי להיראות ספק פוזלת ספק לוקה בתסמונת אספרגר, ורונן יצא מהעמדה, מתבונן בי בזלזול, פונה לענייניו. ידעתי שמדובר באהבה ממבט ראשון. קיוויתי שלמרות שאני צעירה ממנו בכמה מאות שנים, הוא הצליח להבחין בפוטנציאל האינטלקטואלי שלי ובכימיה ששררה באוויר. ששררה בינינו.
רונן לא הביט בי עוד, למרות שבעודנו מתכוננים לשידור לא הפסקתי לבהות בו ולפנטז שאני בת שלושים וזוכה להביא אותו הביתה. אמנם אמא מעולם לא ציפתה ממני להתחתן עם עורך דין אלא יותר רמזה לכיוון האמן המיוסר והמזוקן, מדיף ריח של טונה, חלודה וטבעות בצל, שינצל אותי מינית ואנרגטית ויכתוב עליי שיר בסגנון "הגשמה עצמית" של אריק ברמן. ואני, תמיד הייתי מורדת, והנה עכשיו, למרות שאף אחד לא מבין למה, אני מוצאת ברונן ברגמן (כמעט כמו ברמן רק עם ג', אמא) סמל מין חיובי. אני יוצאת מהארון בכל הקשור אליו ומצהירה בגו זקוף ותוך מחסור ממשי בתארים מכל סוג שהם רונן, בבקשה תעזוב את ריטה. בשבילי.
ריטה אמנם מבוגרת ממני בכמה שנים טובות, ואמנם למדתי עם בתה משי בחוג ביסודי, אבל בכל זאת לא יכולתי לעמוד חסרת אונים ולשתוק כאשר שמעתי שהיא ורונן מתקרבים. לא אוכל להתחרות בריטה לעולם, ממש כפי שלא אוכל להתחרות בענת הראל, האקסית המפורסמת. שתיהן די לוהטות, ללא ספק, ואני צעירה מהן בעשר שנים לפחות. מה גם שאני לא דוגלת בכושר גופני שלא למטרות הליכה אל המטבח או טיפוס אתגרי על המיטה, כשחופן ביסלי בידי. כל העניין הזה מתיש אותי. אבל, רונן, אם אתה נמצא אי שם ושומע אותי, בבקשה תגיד שפנים מאירות וטוסיק צעיר, אפילו אם הוא מעפן, יותר חשובים מגוף חטוב וריבועי פלדה בבטן. בבקשה.
יתכן, אמנם, שמדובר רק בעוד פנטזיית נעורים הזויה שסרגתי לעצמי במוחי הצעיר והקודח, אי שם באפלולית אולפני "עושים סדר". הרי, עם כל הכבוד לשרירי החזה המפותחים והעיניים המצועפות (הן מצועפות! אל תגידו שלא!), רונן לא נחשב לסמל מין קונבנציונלי. זו גם לא תשוקת הכתיבה האינסופית שלו, שמושכת בחורות פותות כמוני כמו מגנט. ואפילו לא החשאיות הג'יימס בונדית ששורה עליו, מפתה-מרחיקה, נוגעת-לא נוגעת, כולה אומרת: הרשות נתונה, רק היזהרי מנקודות האל חזור.
ריטה כנראה קונה את כל השטיקים האלה. אבל, אני, רק אני, רונן, יודעת מה באמת שם את ה"מן" בברגמן, מהו ה"רררר" שמתניע את הרונן, ומהי ה-ג' (מלשון גבר) שחסרה לברמן. זוהי האש, זהו הלהט, זוהי הנחישות שבה אתה מגיש את ערב חדש.
כן, רונן, ריטה אולי כבר לא בת 16 אבל אני זו שיודעת משהו על החיים. ומי שהצליח בכזו אלגנטיות, בכזו נונשלנטיות, בכזה רגש להיכנס לנעליהם הגדולות של דן מרגלית ועמוס ארבל הוא - הוא ולא אחר - האב שאני רוצה לילדיי.