טוב ליהודים?

ספרו של יובל ריבלין, "העכבר ששאג", על זהות יהודית בקולנוע, בא לנו טוב עם "יהודי טוב" של האחים כהן. רומי מיקולינסקי בשיחה על יהדות

רומי מיקולינסקי

ביום חמישי הקרוב יעלה לאקרנים בישראל סרטם החדש של האחים כהן "יהודי טוב" (תרגום חצי תלוש מ"A Serious Man"). הסרט נחשב לאישי במיוחד במכלול היצירה של האחים כהן משום שהוא מכיל יסודות אוטוביוגרפים מובהקים: "יהודי טוב" מתרחש בשנת 1967 (השנה בה איתן עלה לתורה וחגג בר מצווה) ומתמקד בזעזועים שחווה משפחה יהודית כאילו-ממוצעת בפרבר אמריקאי מהוגן. חיפוש משמעות בעולם כאוטי שמאיים להתמוטט הוא במרכז הסרט. הגיבור, לארי גופניק, הוא מרצה למתמטיקה בקולג' שנישואיו מתפוררים, ילדיו המתבגרים מציקים, אחיו (שגר בביתו) בדיכאון וגם בעבודה, אתם יודעים, העניינים לא משהו.

מעבר לכל מבחני החיים שגופניק נאלץ לעבור, הוא חווה גם טלטלה עזה מבחינת אמונתו בסדר העולמי שקורס ולא נראה נכון יותר. האחים כהן, שבורג ההיגיון שמסדיר את תפיסת עולמם תמיד נראה קצת רופף, החליטו להצליב בסרט את החוקיות המתמטית עם החוקיות היהודית ומעמידים בלבו את הניסיון למצוא תיקון.

במקרה, או לא, בימים אלו יוצא ספרו של יובל ריבלין, מרצה לקולנוע והיסטוריה שפרסם מאמרים רבים העוסקים בקולנוע וזהות יהודית. "העכבר ששאג: זהות יהודית בקולנוע האמריקני והישראלי" מתחקה אחר ייצוגי הזהות היהודית המודרנית בקולנוע.

עוד בוואלה! NEWS

הטיפים הקטנים שיהפכו את ארוחת שישי שלכם לחלומית

לכתבה המלאה
האחים כהן בסצנת העלייה לתורה ב"יהודי טוב"

מה אתה אומר על הסרט החדש של האחים כהן, שנתפס כסרט האישי והיהודי ביותר שלהם?

"אפשר לראות באחים כהן אנתרופולוגים של כל הנוירוזות האמריקאיות, לא רק היהודיות. האחים תמיד מאמצים את נקודת המבט של האאוטסיידר שהוא לא בהכרח יהודי, כאמור. בחינה של מכלול הסרטים שביימו מגלה ש'אחי איפה אתה' הוא פיסת אמריקנה שגם בה הגיבורים מסתכלים מבחוץ פנימה. למרות שהם אמריקאים הם מאמצים נקודת מבט זרה – של מהגר. גם כשהסרט מאוד אמריקאי, כמו ב'פארגו' שמתרחש בעיירה קטנה של דוברי אנגלית, כולם שם כמעט חצי שוודים. גם גיבורים אחרים שלהם הם מהגרים בני מהגרים עם שמות שלא מאפשרים להם לשכוח שהם בני מהגרים ממש כמו האחים איתן וג'ואל כהן. באחים כהן יש איזושהי ענווה. הם שמים את עצמם בצד, לא מתמקדים בעצמם ובחוויה שלהם כמו וודי אלן למשל, והשימוש שלהם בהומור הוא כזה שלא נועד למצוא חן, אלא מתוחכם יותר, כזה שנועד לתקוע אצבע בעין".

אפרופו אצבע בעין, "יהודי טוב" יוצר תחושת אי נוחות לאורך הצפייה בו, יש סצנות שלמות בהן נראה שהם ממש נהנים להבליט דברים שמגעילים את הקהל ושלא מוציאים את הקהילה היהודית או את מנהיגיה הרוחניים במיטבם.

"בסרטים הכי טובים של האחים כהן יש עלילה טרגית-קומית שמצליחה לשלב אמפתיה כלפי הדמויות בלי להיות יותר מדי סנטימנטליים וסכרינים. האחים כהן מצליחים להיות יוצרים שאכפת להם מהדמויות שלהם ומבני דמותם בעולם הממשי בלי לזייף".

ריבלין מציין שבעוד הסרט הקודם של האחים "לקרוא ולשרוף" היה מיזנתרופי יותר כעת "יש שיבה לנקודה האנושית קודם כל, והחיבור המחודש לאנושיות הוא דרך הפינה האישית שעבורם היא היהודית".

למקטרגים שטוענים שהמרכיב היהודי בסרטי האחים כהן אינו בהכרח מרכזי או מהותי ליצירתם ריבלין נותן את סטיבן ספילברג כדוגמה, אצלו החיבור ליהדות התרחש בגיל מאוחר יותר, כמו גם אצל האחים כהן. "מעבר לכך, הגיבור הקלאסי של הכהנים הוא נע ונד, שמתמקד בדרך, בלהגיע ולא בהכרח ביעד".

תובנה קצת בודהיסטית, לא?

"יש משפט שאומר 'יהודי הוא תמיד בדרך' ובנדידה יש משהו מאוד יהודי. אפשר למצוא אלמנטים בודהיסטים בפתגמים נוספים ביהדות כמו 'מאחורי כל אופק תמיד יש אופק נוסף', אבל אני מרגיש שבחיפוש, וברתיעה שיש לאחים מתשובות מוכנות מראש, יש חיפוש עצמי שהוא יהודי במהותו. זה מתבטא גם בדרכם כיוצרים, הם יעשו כל פעם סרט בז'אנר אחר ויתנסו בדרך".

מתוך "יהודי טוב" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

הצבר מול היהודי

"העכבר ששאג" לא מתמקד רק בסרטים הוליוודים וביוצרים יהודים בולטים כמו סטיבן ספילברג, רומן פולנסקי, וודי אלן וכמובן, האחים כהן, אלא גם בוחן את הנראטיב שמייצרים סרטים ישראלים אל מול תהליכי ההתעצבות שעברה דמותו של היהודי בקולנוע האמריקאי. לצד קריאות בסרטיהם הבולטים של אותם חשודים מיידיים שהוזכרו למעלה, ריבלין גם בוחן סרטי שואה ואת גלגוליהם של הזיכרונות והעדויות אל המסך, בוחן את מיתוס היהודי כנווד נצחי אל מול סרטי צ'ארלי צ'פלין, משווה בין דמות היהודי החלוצי והיהודי הגלותי לעומת הישראלי וסוקר את הקולנוע הדתי המקומי הצעיר ואת העיסוק ביהדות בסרטים הישראליים הבולטים שיצאו במהלך העשור האחרון.

בדומה למגוון הציטוטים ספרותיים המופיעים בפרקים (לצדם של פיליפ רות, שלום עליכם וסול בלו תוכלו למצוא גם ציטוטים מסיפוריו הקצרים של איתן כהן וגם שירים של לאונרד כהן), ריבלין משלב מקורות היסטוריים ודתיים בתיאורי הסרטים והפרשנות שלו, מה שמחזק את הניתוחים שלו ותורם לחוויית הקריאה בספר.

מנגד "העכבר ששאג" כולל מאמרים שחלקם פורסם בעבר ולכן הפרקים לא אחידים בסגנונם ובאורכם. לצד קריאות מעמיקות וניתוחים פרטניים של סצנות מתוך סרטים קאנונים ויצירות של אותם במאים יהודים בולטים, פרקים מסוימים לוקים בתזזיתיות מה וקופצים במהירות בין דוגמאות מסרטים שונים. חלק מהדוגמאות שמביא ריבלין נועדו כמובן לחזק את התזה שלו בדבר ההתפתחות של הזהות היהודית בקולנוע בכלל,אבל הניגוד שהוא יוצר בין הקולנוע האמריקאי לקולנוע המקומי הוא מאולץ למדי.

גם הפרק האחרון שמסיים עם קריאה בטרילוגיית שר הטבעות מבלבל. אמנם ריבלין ניסה ליצור דיון בקולנוע כ"ספק המיתוסים הגדול של תקופתנו" (245) ולכן יש מקום להתייחסות לסרטי הפנטזיה הגדולים אל מול מקום האפוס התנכ"י בנראטיב היהודי והחיפוש אחר זהות. אבל הדילוג בין פרודו בגינס לר' נחמן לא משכנע. כוחו של הספר, מצד שני, הוא בהתמקדות בדמות הגבר ובטרנספורמציות שעברה על המסך. החוזק הוא ביכולת המדיום הקולנועי לתרגם את התחבטויות הזהות ולשאוף לקוהרנטיות וסדר בעולם שבו אין הגיון מובנה ונראטיב בודד.

אל תתנשקו עם הזוהאן

שנות ה- 2000 הביאו לנו גם את הגבר החדש שלא פוחד להיות רגיש וגם את הגיק כגיבור תרבות. ריבלין מזהה את עלייתו של הנרד כקול חדש עם סרטיו של ג'אד אפטאו ("גם הוא משלנו", כמו גם הכוכב הקבוע שלו, סת' רוגן). הוא מצטט את מל ברוקס שאמר ש"להיות יהודי זה לדעת שלעולם לא תקבל נשיקה מהבלונדינית של הכיתה". "בניגוד לברוקס", אומר ריבלין, "בן סטילר וג'אד אפטאו אומרים את ההיפך: אנחנו נרדים אבל נקבל את הנשיקה, שלא כמו 'אל תתעסקו עם הזוהאן', שלועג לישראליות. לא ככה תזכו בנשיקה המיוחלת".

ריבלין טוען שהקולנוע הצברי ניסה לגאול את היהודי מיהדותו ולייצר על המסך דימויים יהודיים חדשים, להציף אותו באנטיתזה לדימויים המוכרים. מסתבר שזה לא עבד. הספר מספר במידה רבה על שתי הבטחות כזב שקסמן פג בסוף המאה. אם החברה הישראלית רצתה לגאול את היהדות מההקשר הנחות הפיזי, מהתלישות והזרות, בא הקולנוע האמריקאי שמציג עד היום לעיתים תכופות דימוי גוף יהודי לא מושך.

"בחברה האמריקאית היהודי לא ירגיש עוד זר כמו באירופה, אבל מסתבר שהזרות עדין נוכחת בסרטים אמריקאים". את הניסיון להפוך את הנרד לגיבור תרבות – אותו גיבור דחוי הופך לגיבור אידיאלי – הוא קורא גם על רקע כישלונה של הישראליות המאצ'ואיסטית שלא אפשרה שום דבר אחר.

כיום, בעולם בו אין תשובות ברורות, נראה שגם בתרבות האמריקאית הוואספ כבר לא קיים, עם עלייתו של אובמה וירדתם של בוש האב והבן, נראה שהחברה מכירה בהיותה רבת גוונים: אתה יכול להיות יהודי וגם אמריקאי – ולנסות להרגיש עם שניהם בנוח. ואם אתה לא מרגיש בנוח, אתה תמיד יכול לעשות על זה סרט.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully