מזל טוב למשפחת סימפסון

גיבור צהוב

שכחו מאל בנדי וארצ'י באנקר, מעולם לא נראה אנטי-גיבור קיצוני כל כך כמו הומר סימפסון על מסך הטלוויזיה באמריקה. אביטל לביא משרטטת

אביטל לביא

עד סוף שנות השמונים, התוויית הגיבור האמריקאי הטלוויזיוני, הייתה קשוחה, גברית וחסרת מעצורים - פיזיים או נפשיים - עד הגזמה. היום, מספיק מבט אחד לטי.ג'יי הוקר, קולומבו או מקגייוור בשביל שהם ייראו לנו מגוחכים הרבה יותר מהומר סימפסון המנופח מבירה ודונאטס, שמפטפט בעיקר שטויות במשך עשרים ואחת עונות. על ציר העידון של הזכר הטלוויזיוני, הוא יושב לא רחוק מאריק קרטמן מ"סאות' פארק". קרטמן הוא אמנם ילד מרושע, שחצן, דוחה, אנוכי וחסר כל חמלה, שמדי פעם נותן הצצה לנבכי נשמתו הפגועה (בכל זאת, אמא שלו היא בעצם אבא שלו והיא שוכבת עם כל השכונה), אבל דמותו של הומר, גם אם קרובה לצד המעודן יותר (כי הוא בכל זאת חמוד ומצחיק) קיצונית יותר ועם זאת אהודה. הומר סימפסון, גבר אמיתי על בסיס צלולויד, אמנם לא היה הלוזר הראשון בטלוויזיה, אבל היה הראשון ששבר את מיתוס הגיבור האמריקאי בצורה כל כך בוטה.

(תוכן מקודם)

פיתוח מהפכני לטיפולי אנטי אייג'ינג בבית יחולל שינוי בעור הפנים שלך

בשיתוף נומייר פלוס
לכתבה המלאה
אין ספק שמדובר באנטי גיבור. סימפסון וספיידר פיג מתוך הסרט (יח"צ)

הדמות העגולה, הסוערת, לעתים מגוחכת, מוכרת לנו בארצות הברית של תחילת המאה העשרים ועד שנות השמונים בעיקר מהקולנוע, שמעטים אך אמיצים בחרו בו לצייר את הגיבור האמריקאי לא כעשוי ללא חת, אלא כחששן, מיוסר, ילדותי ולעתים גם כרוצח. הדמויות הבודדות שזכורות בתחום הזה, הן כמו צ'ארלס פוסטר קיין, גיבור כל-אמריקאי שרגע לפני מותו חשף את הסיבה האמיתית לנכות הרגשית הקשה שלו. אנחנו מכירים גם את וודי אלן, שהיה יוצא דופן באומץ שלו להיות נוירוטי וחסר ביטחון בכל יצירה קולנועית שלו החל מ- 1965. היו גם טראוויס ביקל מ"נהג מונית", מייקל קורליאונה מ"הסנדק" והרוזן דרקולה. כולם נוטפים סקסיות של מסתורין, שאפיינה במשך עשורים של קולנוע אמריקאי את דמות הגיבור הלא מושג. בניגוד לבן-חור ולרט באטלר, הקלפים של הגיבורים הללו הונחו על השולחן: תאווה, נקמה, רגשות אשם, גאווה, ילדותיות ופרנויה.

לטלוויזיה, לעומת זאת, לקח קצת יותר זמן להוציא את דמויות הגבר הראשיות מתוך מסכת השלמות ההרואית שאפפה אותה. סדרות כמו "הסימפסונים" ודמויות כמו הומר הגיעו כאקט מרדני, וכדי להסיר את הידיים החונקות מגרונם של הרבה תסריטאים בתעשייה. זה במידת מה קשור מאוד לעלייתן של רשתות הכבלים בארצות הברית בשנות השמונים, שנתנו חיים לדמויות קונטרוברסליות שפוליטית לא התאפשרו קודם לכן במסגרת של רשתות שידור כמו NBC, CBS ו- ABC שטבעו תחת לחצים של אגודות לערכי משפחה ונצרות.

את מה שאי אפשר היה להוציא בזמנו מאוזי והרייט או מריקי ולוסי של "אני אוהב את לוסי", אפשר היום להוציא מאנדי מילמן של "ניצבים" או מננסי בוטווין של "העשב של השכן". הדמות הראשית הראשונה על המסך הקטן שהייתה נטולת גינוני ג'נטלמניות ושלמות וחפה מכל סימפטום הרואי, הייתה זו של ארצ'י בנקר. בנקר היה עובד צווארון כחול נטול חן, שמייצג את רוב האוכלוסייה קשת היום של גברים בשכבת גילו בשנות השבעים, פוסט-היפים וטרום-יאפים. בנקר היה, ממש כמו הומר, גזען, עצבני, ביקורתי ותקוע בדעותיו, אבא נוקשה וחסר רגישות. רק שארצ'י בנקר היה, למרות כל אלו, הדמות השלטת במשפחה, בעיקר כשהאישה שלצדו הייתה חסרת אינטליגנציה בסיסית, דמות ראשית עקומה ומעוררת חמלה.

ב-1987, הרשת החדשה "פוקס" (שבשנים הראשונות שלה נחשבה לאחת מהצעירות והמגניבות בטלוויזיה האמריקאית כשהיא נתנה במה לאנשים כמו ארסיניו הול, ג'ואן ריברס וטרייסי אולמן), שידרה לראשונה את "נשואים פלוס", שהדגימה איך ראש משפחה ממוצעת יכול להיות חסר כישרון ומזל, להירמס על ידי כל בני המשפחה שלו ולהיות מפסידן מושלם בגיל 40. שנתיים לאחר מכן, "פוקס" העלתה את הפרק הראשון של "הסימפסונים" לאוויר, רק שבניגוד לאל באנדי, הומר הוא כסיל מושלם. ובניגוד לבנקר, הוא חצי צל של בן אדם. כי עד כמה שהוא יהיה עיקש בדעותיו הפרימיטיביות, הוא נשלט על ידי אשתו, עקרת הבית הפי-כמה וכמה יותר איכותית וחכמה ממנו.

השהייה הנמתחת על פני עונות שלמות של גיבור על המסך שלנו, דורשת בנייה של דמות אחידה, מהודקת, מעניינת יותר ומן הסתם, גם בעלת פגמים. זה אדם שמהווה את מוקד תשומת הלב שלנו כצופים ומושא ההזדהות העיקרי שלנו למשך שלושים הדקות הקרובות ולימים, 21 השנים הבאות. הומר היה דמות האנימציה הראשונה שתפסה את המסך לזמן כל כך ארוך, ודרש לשם כך תבנית התנהגותית מורכבת במיוחד, כזו שיכולה לצייר אופי אנושי וקריקטוריסטי בו זמנית.

איפה ישנם עוד

הומר סימפסון נמצא שם גם כדי לפתח איתנו מערכת יחסים ולגרום לנו להתרגש, וגם לטובת בריחה ממציאות יומיומית מבאסת. כדי לעזור לנו להרגיש מעט פחות רע עם עצמנו, ובעיקר בשל הבעת החרטה התמידית שלו, ותחושת הלוזריות שהוא חי איתה בכל רגע נתון. הוא לא רק לא יוצלח, אלא גם קאוץ' פוטאטו נטול ערכים ואיש חסר התחשבות ומחשבה תחילה. הוא אימפולסיבי ואנוכי, ומחפש תמיד את העונג המיידי. אבל המטרה הסאטירית מקדשת כל אמצעי זול שבו הדמות שלו משתמשת, בכדי להראות לנו מיהו הצופה האמריקאי הממוצע.

מצד אחד, הומר הוא אנדרדוג. לרוב הוא לא נפגע על ידי הרשויות, אבל בגלל העיסוק המתיש שלו, הוא מייצג את האדם הקטן שכל הזמן נדפק מהמערכת. ברמה הזו הוא אנטי גיבור פוסט מודרני לכל דבר. הוא ההוא שעליו כתב ג'ון לנון שירים. מצד שני, הומר סימפסון מייצג את הגועל של אמריקה - אנשים קשיי יום, גזענים, נבערים ומלאים בחשיבות עצמית של שייח סעודי כשזה נוגע לאישה או לילדים.

מייצג את הגועל של אמריקה. סימפסון (יח"צ)

הומר סימפסון משמש גם כאב טיפוס, וגם כגרסה הממותנת של פיטר גריפין מ"איש משפחה". הומר לא יפלוש בכוחניות לבריכה של פלנדרס, אבל הוא כן יתעלל נפשית בבן שלו; הוא מאמין שאסור לגנוב, אבל אם יזדמן לו לעשות את זה מבלי להיתפס, הוא לא יחשוב פעמיים; הוא יורה לאוויר דעות בלי פילטרים ("נו, הדבר הזה עם כל החוקים שמתכוונים לטוב אבל לא עובדים בחיים. אה... נצרות"), אבל לא בהכרח נראה שהן מבוססות על חשיבה כלשהי ("אם אתה באמת רוצה משהו בחיים, אתה חייב לעבוד בשבילו. עכשיו, שקט. עומדים להכריז על מספרי הלוטו"). ובכל זאת, הוא אזרח שומר חוק ואדם פשוט שבסך הכל מנסה ליהנות קצת בחיים ("ברגע שמשהו אושר על ידי הממשלה, הוא לא יכול להיות בלתי-מוסרי").

יש בהומר סימפסון לפעמים, כמו אצל כולנו, רגעי שבירה שבהם הוא הופך לדמות טראגית המודעת לבוץ העמוק שהיא שקועה בו (ובגרסת הסרט הוא חוטף אותה ממש חזק). השילוב הקומי-טראגי כפי שהוא מתבטא בטמטום שלו הוא כל כך חזק, שלפעמים אנחנו אפילו לא רוצים שהומר יצליח לצאת מהצרות שהוא נכנס אליהן. וכשכבר מצליח להומר - בדרך כלל כי קרתה קטסטרופה שאין מוצא ממנה וצריך איכשהו לסיים את הפרק עם חיוך ורייטינג - זה אף פעם לא קורה בזכות המוח שלו, אלא בזכות שילוב של התהפכות המזל ושל כח רצון אדיר, ובדרך כלל כדי לתקן את הטעויות של עצמו ולמנוע מעצמו תחושה עוד יותר קשה של כישלון. אבל להומר, מעבר לבערות והאנוכיות, יש לב טוב. בניגוד מוחלט לאנטי-גיבור נוסף של גראונינג - התפלץ הנצחי של "פיוצ'רמה", בנדר, שהוא ממזר, מעשן ושותה, רודף נשים ומשקר לכולם – להומר, שדווקא רדוף כוונות טובות ובאופן קבוע שואף להיות בעל, אבא ומפרנס יותר טוב ממה שהוא, פשוט לא מצליח. אבל בניגוד לבנדר, וכאן הגדולה של הסימפסונים, הומר יכול להמשיך ככה גם עוד 20 שנה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully