עוד חוזר הניגון

הרבה במשותף יש לרב מנחם פרומן, רב ההתנחלות תקוע, שקיים בעבר מפגשי דיאלוג דתי מעוררי מחלוקת עם בכירים בחמאס, ולברי סחרוף, שמנהל מערכת יחסים ארוכת שנים עם עולם היהדות. שניהם זוכים לכבוד רב בקרב קהילותיהם הטבעיות – מאמינים אדוקים מצד אחד וחובבי רוק מצד שני – אך גם סופגים לא מעט ביקורת עקב העזתם לחרוג מעבר לגבולות המקובלים על אותה קהילה. אמש (שלישי), הופיעו השניים על במה אחת בירושלים, למפגש מסקרן שביקש לברר מה שוכן בין ניגודים כמו קודש וחול. כדרכן של ציפיות להוליד אכזבות, המפגש לא התרומם לגבהים של ממש, בעיקר מכיוון שלא התפתח בין השניים דיאלוג אמיתי.

תנאי הפתיחה היו אידיאליים. המיקום – מרכז "רשימו", המוגדר כ"בית אמנות ואמונה" ומעוצב כארמון מרוקאי רב רושם השומר בה בעת על פשטות וצניעות – העניק למפגש נופך אינטימי ומכובד. הקהל, שהיה מורכב ברובו מצעירים דתיים אך לא רק, מילא את המקום והיה צמא למוצא פיהם של פרומן וסחרוף. ולמרות זאת, משהו שם לא התחבר.

סחרוף פתח את הערב עם שלושה שירים רצופים: "רוח חדשה", מאלבומו המשותף עם רע מוכיח, "11 א", שבדרך כלל לא מבוצע בהופעות, "ריבונו של עולם", שכתב סרן בארי חזק שנפל במלחמת יום הכיפורים ומופיע באלבום "האחר" – בו הושפע סחרוף מהפילוסוף היהודי עמנואל לוינס – ו"בחייכם אדומי השפתות", שפותח את האלבום האחרון והמדובר, בו הלחין סחרוף, שוב ביחד עם מוכיח, חלקים משירת ר' שלמה אבן גבירול, בן המאה ה-11.

בזמן שנוגנו השירים, התבונן פרומן בסחרוף במבטים רבי משמעות והשתאות, אם כי לא ניכר כי הם נגעו בו ברמה האישית ובהמשך הוא אף נמנע מלהתייחס אליהם ישירות. בסיומם, פתח הרב במונולוג ארוך, ואקדמי למדי, על אבן גבירול ועל המתח שבין שירתו הארוטית, "אדומת השפתות", להגותו ה"יבשה". כדי לשעמם את הקהל, כלשונו של הרב עצמו, בחר פרומן לקרוא חלקים מספרו הפילוסופי של אבן גבירול, "מקור חיים", ואין אלא לומר שהמשימה שהטיל על עצמו – לשעמם – אכן בוצעה בהצלחה. למרות זאת, סחרוף נשאר קשוב ומסוקרן, גם כשכל הקהל רק רצה שיבצע שיר נוסף.

כשסיים הרב את דבריו, ניסה סחרוף להרים את האווירה עם "מליצתי בדאגתי הדופה" מ"אדומי השפתות", אך מיד לאחר מכן שוב פתח פרומן במדרש ארוך, ומעט טרחני, על אודות הפיוט היהודי. סחרוף, מצדו, שבדומה למפגש שקיים עם הרב עופר גיסין לפני כשבועיים לא הרבה להתבטא מעבר לשיריו, סיפר כיצד הלחין את הפיוט לאחר שפיצח את המקצבים של אבן גבירול. משם, הוא המשיך לחמישה שירים רצופים שנעלו את המפגש: "שער פתח דודי" ו"תבורך מבלי קצה" מ"אדומי השפתות", "האחר" והלהיטים "עוד חוזר הניגון" ו"עיר מקלט" (של אהוד בנאי).

האירוע הסתיים ללא דברי סיכום מסודרים ותחושת הפספוס מהמפגש המבולבל רק התעצמה. חסרונו של מנחה, שהיה יכול ליילד שיח משמעותי יותר בין פרומן וסחרוף ולקשור בין עמידתם ארוכת השנים (איש איש בדרכו) מול האורתודוקסיה של המגזר ממנו הם באים (כן, יש גם אורתודוקסיה חילונית), היתה מורגשת.

שכן, קריאת תיגר על המוסכמות של קהילותיהם היא המכנה המשותף העיקרי של השניים. הרב פרומן, לדוגמא, מייצג תפיסת שלום חריגה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם שמתגורר בהתנחלות, החותרת לחתימת הסכם עם הפלסטינים על בסיס דתי-הומניסטי. על ניסיונותיו ליצור דיאלוג אמיתי עם שכנינו הוא משלם מחיר כבד בקרב חוגים בציבור הדתי, שחלקם רואים בו עוף מוזר, אך הוא מצדו ממשיך בשלו.

סחרוף, לעומת זאת, שמזוהה יותר מכל עם הרוק הישראלי, מאתגר את הנחות היסוד של החילוניות הישראלית דרך מערכת היחסים האינטנסיבית שהוא מנהל עם היהדות בשנים האחרונות. תוך עיון במקורות חכמת ישראל, שזר המוזיקאי הוותיק ברבים משיריו מוטיבים יהודיים (שנשארו נסתרים מעיני רבים), אך רק לאחר שהוציא את "אדומי השפתות" קומם עליו (לצד השבחים הרבים שקצר) לא מעט חילונים שמביטים בעין עקומה על "טרנד" השיבה למקורות, וחוששים שאמן הרוק האהוב עליהם יחזור בתשובה ויתחיל לגדל פאות.

ביציאה מהאירוע הקיפו רבים בקהל את סחרוף והציגו בפניו שאלות רבות הנוגעות למשיכתו ליהדות. הוא השיב לכולם ובשיחה הערה שהתפתחה סיפר כי במשך שנים הוא מעיין במקורות אך אינו לומד באופן סדיר עם רב אלא בצורה עצמאית. כשמוזיקאי צעיר ניסה להשחיל את אלבומו לידיו של סחרוף, התלוצץ אחד הצעירים והזהיר את סחרוף מפני האפשרות שינסו להחדיר לו כיפה דרך אחד האלבומים. תשובתו של סחרוף היתה שהוא אינו מתחבר לאופנה של כיפה וזקן, כך שכל המודאגים יכולים להירגע.

הרבה במשותף חולקים לא רק פרומן וסחרוף אלא גם שתי הקבוצות המתקוממות נגד פועלם הייחודי: אותה "אורתודוקסיה חילונית" שמעקמת את אפה כלפי כל מה שמריח יהודי תוכל להסתדר נפלא עם זו הדתית שלא מבינה כיצד רב מכובד כפרומן מעז להיפגש עם פלסטינים, ועוד כאלה מחמאס. שתי הקבוצות שבויות באיזושהי קונספציה וכדי להגן עליה הן מנסות להכפיף את המציאות לסטריאוטיפים המקובלים: אמן רוק לא אמור לדפדף בדפי גמרא ורב לא אמור לשבת לקפה עם פלסטינים. רק שהמציאות, מסתבר, מוכיחה שהיא חזקה מכל סטריאוטיפ.