הזמן הצהוב

ליסה היא העוגן הרגשי והנשמה של "הסימפסונים". בארט אולי שובב יותר, הומר עממי ונגיש, מארג' מגלמת בדמותה את האמהות של כולנו ומגי תינוקת שובבית. אבל ליסה חכמה ורגישה, מצפונית, בעלת מודעות סביבתית וחברתית, ועל כל התכונות האלה היא בעיקר אוכלת מרורים, מה שרק גורם לי לאהוב אותה יותר.

בפרק "ליסה עצובה" (השישי בעונה הראשונה) היא שומעת מנגינה מרוחקת ויוצאת אל הלילה "למצוא את הצליל הזה". על גשר מול ירח היא פוגשת את "בלידינג גאמס מרפי", איש הג'אז שלא ביקר במרפאת שיניים מימיו, שאומר לה "את מנגנת בכלל לא רע בשביל מישהי בלי בעיות אמיתיות".

זה לא רק שהיא מבינה בהמון דברים, ומנסה (גם כשלא הולך לה) להסביר את זה למשפחה שלה, היא גם ילדת סנדוויץ'. והיא יודעת שהדרך היחידה להתגבר על הבלוז זה לצאת אל הלילה ולמצוא את הצליל ההוא.

(עידית פרנקל)

חיבתי כלפי סקייטרים חלפה כשעליתי לכיתה ז', והבנתי שמטאליסטים זה יותר מגניב. מה גם שמעולם לא נמשכתי לאף ילד צהוב בן עשר (עם כל הכבוד למקולי קאלקין). אך במקרה של הסימפסונים ישנה חריגה גדולה. אי אפשר להתעלם מנוכחותו הפראית של בארט, ילד צהוב ושנון יותר מכל בחור שהתחיל איתי אי פעם, אצילי יותר מכל תלמיד כיתה ד' שאני פגשתי מעודי, ומגניב פי כמה מכל אחד בעולם הסימפסונים.

בגיל כל כך צעיר הוא כבר מודל חיקוי שלילי לאלפי ילדים בארצות הברית ובעולם כולו. הוא הנהיג מרידות, מבוקש באוסטרליה וגנב כל מה שאפשר לגנוב, כולל טנק. מה צריך יותר? המבט האדיש, החיוך המבויש, הפרעת הקשב והצרות הרבות מהן הוא יוצא ללא פגע וללא עונש, אלה בדיוק הדברים שגורמים לבארט להיות כזה קיק אס.

בארט הוא הילד שתמיד רציתי להיות ולא הצלחתי. אולי כי הייתי ילדה, אולי כי הייתי ממש כמו שאר הילדים ואולי כי לא העזתי. בארט מעיז, בארט בועט במוסכמות ולא שוכח בדרך לאמץ ילדים דחויים, כמו מילהאוס למשל. אם כבר צהבת, אז ככה.

(מאי פלטי)

החיים אינם קלים למי שבחר ברדיפת בצע כאידיאולוגיה. נכון, יש לך רולס רויס מפנקת, בית עצום מידות וכלבים על יד השער שמאיימים על עלובי הנפש מחוץ לאחוזה. אבל בכל זאת, גם מי שפוסעים על רצפות שיש מהודרות ושותים קוניאק על כורסת עור בספריה, סובלים מקשיים וממחסור. לרוב, איש אינו מבין אותם והאספסוף דל האמצעים רואה בהם רשעים, שרק גזל רכוש הזולת עומד לנגד עיניהם. הכל נכון, אבל למה לשנוא אדם רק מפני שהוא שואף להשיג את כספך, רכושך ולעיתים את אשתך.
מונטגומרי (מונטי) ברנז הוא אב הטיפוס למיליארדר הרפובליקני. הקשיש הקפיטליסטי הנרגן בסך הכל רוצה שיאפשרו לו להתפרנס, מבלי שכל מיני נודניקים יפריעו לו עם חוקים סביבתיים נוקשים, שימנעו ממנו למשל להזרים שפכים סמוך לגני ילדים. ברנז אינו מסתיר את סלידתו מבני אדם, ובכך מציג עמדה נחושה נגד הפוליטקלי קורקט הצבוע והדוחה, ששטף כל חלקה טובה בשיח הציבורי בשני העשורים האחרונים. בעולם בו כל מרעיל בארות/ פושט עורות כלבי ים/ מנצל קטינות/ חובב ממון, מוקצה על ידי החברה מחמת המיאוס, נעים לדעת שיש מי שממשיך לשאת את הדגל ללא בושה במאבק למען העשירים והדחויים.
כמו כל גאון עסקי, גם מונטי זקוק לעוזר נאמן ומתרפס. סמית'רס ראוי לטקסט משלו אבל דווקא התלות של ברנז השמרן בעוזרו חובב הגברים, מלמדת עד כמה מגוונת אישיותו של האיש הכי רע ומשעשע בספרינגפילד. ונסיים בציטוט קלאסי:

מיסטר ברנז: "סימפסון, אה! בחור חדש?"

סמית'רז: "הוא ערך את הקמפיין שלך למשרת המושל, דרסת את הבן שלו, הוא הציל את העולם, אשתו ציירה אותך בעירום".

מיסטר ברנז: ,לא מצלצל מוכר".

(רועי כ"ץ)

אין קץ לסבלנות של מארג' סימפסון. יש לה אמא תובענית וביקורתית, אחיות תאומות קנאיות ולא מפרגנות, בעל בטלן, שמנמן, שיכור וטיפש ושלושה ילדים, מוצלחים יותר ופחות, תלותיים להחריד. מארג' היא עקרת הבית הכל יכולה שלא פעם תוהה אם פספסה את החיים האמיתיים שיכלו להיות לה עם איזה מיליונר שהיה מוכן לרכוש אותה בסכום אסטרונומי, או מורה לבאולינג שהיה מוכן לאמן אותה גם במקצועות אחרים.

אפילו כשמארג' מאבדת את הסבלנות והופכת לפקעת עצבים שואגת, היא מתעשתת במהרה וחוזרת להיות הקול הכי שקול, נורמלי והגיוני בסדרה. היא אוהבת את הגבר שלה ומוכנה לסלוח לו כמעט על הכל (על זיהום האגם בסרט היא כבר לא ממש סלחה), אבל לרגע אחד לא נדמה לנו שמדובר בתסמונת סמרטוט הרצפה.

דווקא מהמקום הכי שוביניסטי של סטראוטיפ האמא במשרה מלאה שמקדישה את חייה למשפחתה ושוכחת מעצמה, מארג' סימפסון הופכת את "הסימפסונים" לסדרה של כוח נשי. כל הפרחים הואגינלים שג'ורג'יה אוקיף או ג'ודית באטלר ישרבטו על קנבס, לא יצליחו להעביר מסר פוסט פמניסטי שכזה.

(הילית וולברג)

כל משפחה טלוויזיונית צריכה דמות אב מדוברת ובמקרה של "הסימפסונים" הומר הוא הביג-דדי שיכול לגרום לכל הסדרות האחרות להיות צהובות מקנאה. הומר סימפסון הוא הקריקטורה של האמריקאי הטיפוסי, שכמו כל פארודיה מוצלחת מצליח להעביר את המסר המושחז בחדות מבלי לאבד ולו לרגע את החן וההומור השובים שלו. הוא יכול להיות בהמי וגס כמו אל באנדי או ארצ'י בנקר, כן. אבל הומר חמוש בהומור עצמי ותמימות, שקשה שלא להתאהב בה.

עם מטבעות לשון כמו "D'oh!", שכבר זכה לערך משלו במילון אוקספורד, ולהיטים סובבי עולם כמו "ספיידר-פיג", מפקח הבטיחות האלכוהוליסט, הכי ידוע והכי צהוב בעולם, ממשיך להיות רלוונטי ולהוכיח שממש כמו תרבות הפופ האמריקאית – הוא כאן כדי להישאר.

(עומר רבין)

מעולם, כך נראה, לא הייתה דמות שהחותמת "ספין אוף" יותר התאימה לה מבאמבלבי-מן, איש הדבורה הלטיני חם המזג, בעל תוכנית האירוח הקיקיונית שלעולם, גם כשהוא חוזר הביתה לאשתו גדולת המימדים, לא מוריד את החליפה הצהובה-שחורה המזעזעת מגופו. הצרה עם באמבלבי-מן היא שבמשך שני עשורים ראינו ממנו מעט מדי. פה הבלחה, שם פליטת משפט ספנגלישי (ברוב המקרים הוא לא באמת מדבר בספרדית אלא מטה מלים אנגליות), ואז הוא נעלם.

דומה כי בשני העשורים הכל כך עשירים שקיבלנו מהסדרה הטובה בהיסטוריה, באמבלבי-מן מעולם לא קיבל את הבמה הראויה לו. אפו קיבל פרקים משלו, מיסטר ברנס כמובן, אפילו ההוא מהקומיקס זכה למנה גדושה של אמפתיה. ובאמבלבי-מן? לא היה פרק אחד שבו הופנה הזרקור הראוי לדמות המופתית הזו. תקום סדרה בשבילו, לאלתר!

(דוד רוזנטל)

הדבר הראשון שמעורר דמותו של נד פלנדרז, השכן החנון הנוצרי של משפחת סימפסון, הוא בוז. המשקפופר, הנודניק, הבור הזה, שמשוכנע שיום יבוא וישו יגיע לגאול את כולנו, באמת דורש סטירה. אך מעבר לנאומים הצדקניים שלו, הוא מעורר בוז בעיקר בגלל שלא משנה עד כמה מתעמרים בו החיים, הוא תמיד מפנה את הלחי השנייה (הוא למד את זה מהטובים ביותר).

לא חשוב כמה פעמים הומר יורד עליו, או כמה בארט משפיל אותו, הוא תמיד יכיל את השנאה שלהם ויקבל אותם כפי שהם; ישלוף איזו חתיכת פאי מהתנור או כוס שוקו ויפתה אותם לשיחה על הברית החדשה.

הבוז הזה מתחלף ברגש אחר, כשמבינים שבסופו של דבר, נד פלנדרז הוא האיש המאושר בספרינגפילד. לא משנה מה קורה סביבו הוא תמיד נשאר עם אותו חיוך מטופש על הפנים. הוא מאושר יותר מהומר, שלא מפסיק לאכזב את עצמו ואת המשפחה; הוא מאושר יותר ממיסטר ברנז, הקפיטליסט המושחת שלמרות כל הכסף שיש לו הוא אדם ערירי ואומלל; הוא מאושר יותר מהסלבריטי הכי גדול בעיר – הליצן האלכוהוליסט מלא השנאה העצמית, קראסטי והוא בטח יותר מאושר משוטה העיירה, ברני. האמונה של פלנרדס עושה אותו איש מאושר. בי זה מעורר בעיקר קנאה.

(ליה פן)

הרשל שמוייקל פנחס ירוחם קרסטאפסקי נולד כיהודי כשר לרב מדופלם, שוודאי לא שיער שבנו היקר יבלה את זמנו כבדרן להשכיר. כשגילה האב כיצד נפלו גיבורים, נודה הבן מהמשפחה, ולא ראה את אביו 25 שנה. כאן נכנס לתמונה גם בארט סימפסון לא רק האוהד מספר אחד של קראסטי, תוכניתו והמרצ'נדייז הגרועים שלו, אלא גם המלאך המושיע של הליצן. קצרה היריעה מלמצות את כל המקרים, אבל קראסטי חב את חייו לבארט לאחר שזה חשף את מזימתו של העוזר הממורמר והרשע הנצחי סידד שואו בוב להפליל את קראסטי בשוד מזוין. קראסטי גם חב לבארט את הקריירה שלו, לאחר שביים את מותו כדי לחמוק מעולם שכבר לא צחק מבדיחותיו, כשבארט וליסה ארגנו מופע קאמבק נוצץ עבור הליצן וגם את ארגנו את חידוש יחסיו עם אביו (בגילום הקומיקאי היהודי הגדול ג'קי מייסון).

אבל לא הכל קופסה של דונאטס בין בארט והליצן המהולל. בארט תבע את קראסטי, וגם זכה, לאחר ש"ההפתעה" שבקופסת דגני הבוקר, הנושאת את פרצופו של הליצן, היתה תער משונן שגרם לאשפוז הילדון הצהבהב. בארט אף הנהיג מרד נגד מחנה קיץ סיוטי אשר הופעל על ידי אנשיו של קראסטי. מיוסר מרגשות אשם, קראסטי החליט לפצות את הילדים ולקח את כולם לעיר השעשועים, טיחואנה.

קראסטי הוא דמות אהובה כל כך בגלל שהיא מגלמת בתוכה את כל מה שרקוב בממלכת הבידור הממותג והממוצר, אך הכוללת גם המון מלנכוליות ואנושיות נוגעת ללב.

(ליאת לב)

הדמות הכי מעצבנת – במובן הטוב של המילה – היא ג'ף אלברטסון, או בשם שכולם מכירים אותו, Comic Book Guy. הוא חנון שמן עם קוקו, נטול חברים ומקרה קלאסי של בתול בן ארבעים (בסוף הוא איבד את בתוליו לאגנס, אימו הקשישה של המנהל סקינר). הוא מחזיק בכל האובססיות הגיקיות המקובלות - הוא חובב קומיקס, מחשבים, מד"ב, מבוכים ודרקונים וכל היתר, והוא אפילו עשה תואר שני בפולקלור ומיתולוגיה ותרגם את "שר הטבעות" לשפת הקלינגונים במסגרת התזה שלו.

אם רוב הגיקים מוצאים את עצמם בתום התיכון או הקולג' עובדים בספריית הוידיאו הקרובה למקום מגוריהם וגרים במרתף בבית הוריהם - כי במקום לפתח קריירה הם השקיעו את כל זמנם בלהזמין חוברות קומיקס נדירות ב-eBay - קומיק בוק גאי דווקא גילה יזמות עיסקית, ופתח את חנות הקומיקס המרכזית בספרינגפילד, The Android's Dungeon & Baseball Card Shop. בתור בעל הבית מרשה לעצמו קומיק בוק גאי להיות סנוב, מתנשא, ציני, ביקורתי ומגעיל באופן כללי ולדפוק מחירים אסטרונומיים על תיקי אוכל של "בבילון 5".

(דנה קסלר)

למראית עין, אוטו הוא לוזר שנפלט מהחברה, אבל איכשהו הצליח להשאיר את עצמו בתוכה בשיניים ובציפורניים; הוא ישן על הספה בבית אחיו שנשוי לארוסתו לשעבר (או בגראז' של משפחת סימפסון), צורך על בסיס קבוע כל סוג של סם מחשיש ועד קטאמין (ולמרות זאת מפקידים בידיו חיים של ילדים), הוא נהג נוראי שקיבל רישיון נהיגה רק בזכות שנאתו להומר (פאטי עובדת במשרד הרישוי), ובגיל 40 פלוס הוא מעריץ של מטאליקה ומגהדת'. אבל מה שעושה אותו לדמות מלאת השראה, היא שבעיניו החולמניות של בארט, אוטו הוא גם סמל הקוליות, וגם מדריך רוחני. כי כיאה לטיפוס שמכלה את ימיו בעישון ובבליעת/הסנפת/הזרקת סמים, הוא לא שואף להשיג את כל אותם הדברים שכולנו רוצים: זוגיות, בית חם, נחת לאגו וטלוויזיה רב-ערוצית.

אוטו מסתפק בחומרים הנרקוטיים שלו ובאוזניות הישנות שמנגנות באוזניו את אותה מוזיקה ישנה ואין מלבד ההסתפקות הזאת במועט - ובמעט החמימות שהוא נותן לבארט בזמן ששאר הסביבה מתנכלת לו - בכדי להפוך את אוטו לגנדי של וולהאלה, לישו של ספרינגפילד, או ללאנס מ"ספרות זולה" של רשת FOX אם תרצו.
(אביטל לביא)

"אחיי האמריקנים, ההחלטה לרוץ לנשיאות לא הייתה קלה עבורי. התייעצתי עם אשתי, עם אחותה של אשתי ולאחר מכן 'התייעצתי' עם האומנת, אחותה של האומנת, מספר מלצריות קוקטייל, מיס ספרינגפילד ומיס ספרינגפילד לנוער (היא בת 18)" (ראש עיריית ספרינגפילד ג'ו "היהלום" קווימבי מכריז על ריצתו לנשיאות).


אם יש קונצנזוס אחד בעולם מסוכסך ומשוסע, הרי הוא שכל הפוליטיקאים מושחתים ובוגדניים שמוכרים את אחותם ואת אחותכם בזמן שהם דופקים את אחייניתכם בכסף שאתם משלמים להם. אם יש קונצנזוס נוסף בעולם הזה, הרי הוא שלאף אחד אין בעיה אמיתית עם זה. להיפך – כנראה שכולנו רוצים לחיות כמוהם, או לפחות לידם. להתבשם מהכוח, להריח את הנשים ובעיקר להתנשא על עיירה קטנה ואומללה שרואה את החיים דרך החור של הדונאט.

קווימבי הוא איש שלמעלה מ-20 עונות גורם לאהוד אולמרט להיראות כמו משה רבנו אך מעולם לא שילם על טעויות, לא בצ'ק ולא במזומן. אבל הגדולה האמיתית של קווימבי הוא התשואות שהוא גורר על הוירטואוזיות בגינה הוא נבחר מחדש פעם אחרי פעם. בעוד תושבי ספרינגפילד צופים בו מלהג עוד "Vote Quimby" כשהוא לבוש בתחתונים ומיס ספרינגפילד לצדו, האפקט אצל הצופה הוא צחוק גדול על חיים מצוירים ועצובים שהפכו למציאות מוכרת. אנחנו עוד יכולים להיות חלק ממנה, אם רק נעזוב את הטלוויזיה ונצטרף לפוליטיקה. כי בכל אחד מאיתנו יש קווימבי קטן ומושחת.

(עינב שיף)