אין דרך טובה לבשר בשורה רעה, חוץ מלהגיד אותה בצורה החותכת ביותר שיש. "הסימפסונים", סדרה שבמשך הרבה שנים הייתה הפרה הקדושה של הטלוויזיה האמריקאית, הפכה בזמן האחרון לדרך הטובה ביותר בה אפשר לגרום לאנשים לפהק.
היצירה הנעלה הזו שחוגגת שני עשורים להיווסדה לא מותירה לעצמה כל ברירה: לשאת באורח רוח חיצי מבקרים אכזריים ולהישאר כאן לנצח, או למרוד - כשם שעשתה בתחילת דרכה ולמות.
אסייג ואומר: "הסימפסונים" הייתה, עודנה, וככל הנראה גם תהיה בעתיד הקרוב מצחיקה. הסלפסטיק, הדמויות, הבדיחות האינטליגנטיות הכל עדיין עובד. למונטגומרי ברנז אין תאריך תפוגה (תרתי משמע), וכמוהו גם לא לסייד שואו בוב או לראלף. הבעיה היא עם הנוף הטלוויזיוני בארצות הברית בכלל, ועם זה הסאטירי בפרט.
בעשור האחרון לחייה, צברה הסדרה הצהובה ביותר בטלוויזיה מוניטין של סאטירה במסווה סיטקום מצויר. כזו שמעבירה מסרים שנונים ועדינים מתחת לשכבה של הומור סיטקומים קלאסי. יוצרי הסדרה לא פחדו לנסות ולחנך את הצופים ולהעביר להם את המסרים הללו, בצורה הכי חתרנית ובבמה הכי מיינסטרימית בעולם הפריים טיים.
"הסימפסונים" עשו את זה ועושים את זה עדיין, אבל הרלוונטיות של המסרים שלהם אבדה, בעיקר בזכות תוכניות שעושות את אותו הדבר טוב יותר. ההשוואה המתבקשת היא ל"סאות' פארק" הלא מעודנת בעליל, שמתנפלת על הצופה עם סכין מושחזת, אבל גם תוכנית כמו "הדיילי שואו עם ג'ון סטיוארט" מצליחה ליצור שילוב טוב יותר בין אקטואליה לבין הומור אינטליגנטי, מאשר "הסימפסונים" בגלגולה הנוכחי.
כשאותה רלוונטיות אבדה, היו צריכים יוצרי הסדרה לעצור ולחשוב על דרכים להפוך את הסדרה ליותר-מסתם-סיטקום-מצויר. אבל העונה החדשה ממחישה שזה לא קרה. ההפך הוא הנכון באופן מטריד ומוזר, החלו "הסימפסונים" לצעוד לאחור, והעונה החדשה, ה-21 במספר, ממחישה את זה היטב.
על מה מדברים איתנו אנשי ספרינגפילד ב-2009? על טלפונים סלולריים אצל ילדים (כל כך 2005), על ספרי הדרכה עצמית דוגמת "הסוד" (כל כך 2006), על תרבות העבודה שלא מאפשרת למשפחות להיות ביחד (כל כך, אממ, 1990?!), על חברה אנושית מול צעצועים אלקטרוניים (1980??!!). כל אלה רלוונטיים גם היום, כמובן, אבל אין בהם שום חידוש, משהו ש"הסימפסונים" שמה לה כמטרה, גם אם בלית ברירה, בכך שהעלתה את רף הציפיות ממנה. הבדיחות שנובעות מהסיטואציות הללו מצחיקות, אבל אין בהן את מה שהפך את "הסימפסונים" למה שעשינו ממנה.
אפשר לטעון שהבדיחות עצמן נצחיות, והיעדר תאריך התפוגה שלהן מספיק כדי להחזיק סדרה באוויר. אבל כשכבר ברור שהסדרה עברה את השיא שלה, וכי עכשיו יש רק לאן לרדת, עולות המחשבות על סיום מרצון.
יהיה לנו כואב להפרד מהומר, מארג', בארט, ליסה, מגי ועשרות הדמויות האחרות שמאכלסות את הייקום הזה, אבל זה כנראה עדיף על לראות אותן גוססות בייסורים.