אלדד בק שייך לזן הולך ונעלם של שליחי עיתונים ישראליים בחו"ל. פעם מערכות העיתונים היו מתגאות בשליחים לבירות אירופה וארצות הברית, אבל בעידן הקיצוצים והאינטרנט, נותרו רק בודדים בניו יורק, וושינגטון, לונדון או ברלין. שיתופי פעולה עם מערכות זרות וסוכנויות ידיעות תרמו לווידוא ההריגה של התפקיד וכך נותרו הקוראים עם סטודנטים מזדמנים, שבמקרה לומדים באירופה והופכים לנציג העיתון שם.
בק, שליח "ידיעות אחרונות" לאירופה, יושב כבר שנים ארוכות בברלין ונעזר בדרכון אירופי כדי לסקר עבור העיתון גם את מדינות ערב, בהן עיתונאי עם דרכון ישראלי חשוב כמת. בימים אלו יצא לאור ספרו המרתק "מעבר לגבול", המסכם שנים של גיחות מסוכנות למדינות איסלמיות בהן סוריה, אירן, עירק ואפגניסטן.
מה לכל הרוחות אתה מחפש במדינות כל כך מסוכנות לישראלים?
"הסכנה היא ללא ספק גורם שאין להתעלם ממנו בנסיעות למדינות הללו, שרבות מהן הפכו בשנים האחרונות מסוכנות לא רק לישראלים. אבל לא הסכנה היא המושכת אותי ל'מדינות האסורות' הללו, אלא סקרנות טהורה. גדלתי בחיפה בבית ארצישראלי, שבו סבי וסבתי היו מספרים לי סיפורים על מזרח תיכון שלא היו בו גבולות, על נסיעותיהם לביירות ולאלכסנדריה, לבגדד ולדמשק. ביום שישי היינו רואים את הסרט הערבי. היו להם חברים ערבים, שהיו מזמינים אותנו לחגיהם והיו באים אלינו לחגים ולאירועים משפחתיים".
"אני מזרחן מאז שאני זוכר את עצמי, ובמשך שנים סבלתי מכך שהיה עליי לדווח על המזרח התיכון מבלי שיכולתי להיות בשטח. לכן, ברגע שהדבר התאפשר לי בזכות אזרחותי השנייה, האירופית, מיהרתי להגיע לכל המקומות שרציתי לראות ולחוות. יש בנסיעות הללו געגוע לזמנים שהיו, צער על זמנים שאינם וחלום על זמנים שאולי יהיו. הסכנה - שולית".
לפעמים נדמה שעיתונאים מצטלמים על יד שלט באירן רק בשביל האגו והכותרת. מלבד הגימיק, מה הערך של זה?
"למערכות העיתונים יש ללא ספק צורך בתמונות מעין אלו, שמקדמות - אולי - מכירות. אישית, אני לא חושב שאני הסיפור. הסיפור הוא המקומות אליהם אני מגיע והאנשים איתם אני נפגש. אני תופס את עצמי בתור כלי להעברת מידע, מצד לצד, במצב של סכסוך. אני נוסע למקומות שמעניינים אותי, ומשתדל להגיע אליהם במצבים שמעניינים אותי. הדיווח מהארצות שמעבר לגבול יכול להיתפס כהרפתקני, והוא אכן נעשה בתנאים הרפתקניים למדי. אבל לא הצילום באישי באירן הוא החשוב, אלא היכולת לספר לציבור הישראלי מה באמת קורה באירן ומי הם באמת האירנים מעבר למסך ההטעיות, שמרצד מול עינינו ערב ערב, על בסיס דיווחים של כלי תקשורת זרים או הערכותיהם של גורמים בעלי אינטרסים כאלו או אחרים.
"עיתונאים צריכים להיות שם, במקום האירוע, גם בעידן האינטרנט וגם במצבים של סכסוך. המצב, שבו כלי תקשורת ערבים רבים מיוצגים בארץ ועיתונאים ישראלים אינם יכולים לדווח ממדינות ערב הוא מצב בלתי הגיוני, בלתי מתקבל ומונע כל אפשרות של תהליך שלום אמיתי".
העניין שלך במדינות ערב הוא מקצועי בלבד או שמדובר בפטיש אישי למזרח?
"אני מודה, שלמרות שאני חי כבר שנים רבות במדינות שונות באירופה, אני מרגיש הרבה יותר טוב בביירות, בדוחא, במסקט ובירושלים. אין מה לעשות, אני מזרחי, וחבל לי שהמזרח הורס את עצמו לדעת".
מה היה המקום המפחיד ביותר שהיית בו?
"היו מצבים שונים של פחד, בלבנון בעצרת הניצחון של החיזבאללה לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון, באפגניסטן כשהתחילו לרצוח עיתונאים בשלהי המלחמה נגד הטאליבאן רק כדי לגנוב מהם כסף או מחשבים ניידים, בפקיסטן שבה היום כמעט כל גבר חובש גלימה הוא מתאבד פוטנציאלי וצריך מאוד להיזהר מהתקהלויות".
איך ישראל מצטיירת באירופה?
"ישנה התפתחות מקבילה, שצריכה מאוד להדאיג את הישראלים: מצד אחד, לאנשים באירופה נמאס מהסכסוך הבלתי נגמר שלנו, הם כבר לא מבינים מי נגד מי, מי הטוב ומי הרע, והם אומרים לעצמם: 'שימשיכו להרוג זה את זה'. מצד שני, ישנה התפשטות גוברת של הדעה, שישראל היא המקור לכל הרעות במזרח התיכון, וכפועל יוצא גם של העולם כולו, ולכן רצוי שמדינת היהודים תיעלם, כדי שניתן יהיה לממש את הפנטזיה על חיים של הרמוניה גלובלית. אדישות וחוסר הבנה בסיסיים של המציאות המזרח תיכונית מחלישים מאוד את יכולתה של ישראל להסביר את עמדותיה באירופה והסחף השלילי במעמדה של ישראל הופך למדאיג ביותר.
"ישנה, כמובן, גם הגישה הרומנטית הקלאסית ביחס לערבים, לפיה מדובר בתת תרבות, שאינה מסוגלת להתפתח לרמתו של המערב, ולכן חובה להסכים לכך, שהמזרח התיכון צריך להישאר תחת שליטתן של דיקטטורות, 'כי הערבים לא מסוגלים לחיות בדרך אחרת'. זו גזענות אירופית במיטבה".
במשך שנים אתה מביט על התקשורת הישראלית מבחוץ. מה השתנה בה?
"התקשורת הישראלית הפכה ברובה לבלתי מעניינת, בלתי נסבלת, צעקנית, חסרת עומק וגורמת לדביליזציה של אוכלוסייה שלמה. זה אמנם חלק מתופעה עולמית. אבל, אומה שנלחמת על קיומה, לא יכולה להרשות לעצמה טמטומיזציה מאורגנת שכזו".
אתה מרגיש שיש ירידה ברצון של הישראלים ללמוד יותר על השכנים?
"בהחלט. גם אם מדובר בתולדה של העשור האחרון, שהיה עשור טרגי ביותר מבחינתם של ישראלים רבים, אסור לשכוח שהשכנים שלנו הם הלבנונים, הסורים, המצרים והפלסטינים - ולא הבריטים, הצרפתים והגרמנים. הכרת הצד השני היא בעלת חשיבות קיומית, וכאן על התקשורת הישראלית למלא תפקיד מרכזי בהעברת מידע. לכן, חשוב שכל מי שטוען שהוא מעוניין לקדם את תהליך השלום במזרח התיכון, יילחם על זכותם של עיתונאים ישראלים לדווח מכל מדינות ערב. זה הרבה יותר חשוב מעתיד ההתנחלויות, שכבר הוכח שהן אינן מכשול לדבר. מנגד, גם על התקשורת הערבית לחדול מדיווחי ההסתה שלהם על ישראל, ולהתחיל לתרום לבנייתו של אמון בין הצדדים ולא רק לחיזוק השנאה והאיבה. חשבון הנפש צריך להיעשות משני הצדדים".
מה המקום שאתה חולם להגיע אליו?
"תלוי בהתפתחויות. סודאן הייתה מקום שהייתי מאוד רוצה לבקר בו".