שביל הצהוב

בניגוד לממלכה הצהובה עצמה, הספר "הסימפסונים ופילוסופיה" מחלק את הקהל לשניים: טהרנים ובטלנים. האחרונים, בהתקף פעלתנות נדיר, ירימו ככל הנראה קול ענות חלושה כנגד שטף הרעיונות הגבוהים שממלא אותו, אבל בסופו של דבר ימצאו את עצמם שוב מגחכים, הפעם מול ספר. הראשונים, לעומת זאת, יתייגו אותו מיד כמין אוקסימורון מחלל קודש: מה להוגים צהובים מרצינות כמו אריסטו, קאנט, הגל, קירקגור וסארטר ולדמויות צהובות מהחיים כמו הומר, מר בארנז, דיסקו סטו, סמית'רז, פאטי וסלמה? אמנם סארטר וסמית'רז חולקים אי אילו קווי דמיון חיצוניים, אך עצם הניסיון להוריד על הברכיים את ענקי הפילוסופיה למקום חשוך אל ונבער כמו ספרינגפילד ייחשב מבחינתם להפקרות.הפתרונים, כרגיל, למאט גראונינג.

גראונינג, האלוהים של הסימספונים וספרינגפילד רבתי, הוא תלמיד פילוסופיה לשעבר ואיש עם נטייה ברורה לבטלנות טהרנית. הוא לא נותן לעובדה שהוא לא מפסיק לעבוד להפריע לו. למען הסר ספק, האיש הוא מייג'ור באם. גראונינג בהחלט יכול להעביר ערב של שתייה ורביצה מול מסך טלוויזיה או לחילופין ערב מפוהק שכולו וויכוחים לולייניים על החיה המוזרה והעקשנית הזו – בני האדם. בשניהם, אגב, הוא יהיה האיש הכי מצחיק בחדר. זה ברור.

הוא גם איש שנתן בידי הפילוסופים שקובצו בספר על הכיפאק של הצדקה לכתוב כמעט 400 עמודים אקדמיים על סדרה שמקדשת את הבטלנות. לא כולם צלחו את מבחן הכורסא כמובן. ישנם מאמרים שיגרמו לך להחזיק את הבטן מרוב צחוק וישנם כאלו שיגרמו גם לאינסומניה החמורה ביותר להיעלם וממש כמו צליל מים זורמים ינסכו בקורא שינה ערבה לאחר עשר דקות של קריאה. ככה זה, אחרי הכול מדובר בספר פילוסופיה.

בדומה לביג ליבובסקי של האחים כהן, עשרים ואחת העונות של הסימפסונים הן כר מרעה רחב יריעה ופורה במיוחד לבטלני אקדמיה בעלי נטייה סטלנית ומן הסתם המון זמן פנוי. הם יכולים לתהות האם הומר הוא אכן דמות אריסטוטלית טהורה (ספוילר, הוא לא). או, האם העובדה שליסה היא הדמות היחידה (והדי טראגית) בכל ספירנגפילד שמאששת את עצם קיומה של יכולת קוגניטיבית מראה על יחסה של החברה האמריקאית לאינטלקטואלים. וגם, מה פשר שתיקתה המתמשכת של מאגי והאם היא דמות בודהיסטית קלאסית. ואולי יתכן שהיפר אירוניה היא-היא משמעות החיים החבויה בתרבות הפופולרית קצרת סבלנות של ימינו ומה היה קורה אילו בארת היה מסתכל על בארט? אכן, שאלות קשות.

המטרה העיקרית שעמדה לנגד עיניהם הממושקפות של עורכי הספר היתה, בלשונם, "להוריד את הפילוסופיה למכנה המשותף הנמוך ביותר". לא במטרה לטמטם את הצופים – הם הראשונים לדעת כי לעולם לא יצליחו להתחרות במנהלי תוכן ציניים – אלא כדי להנגיש לקוראים "נושאים פילוסופים מסורתיים וכדי להגיע לקהל קוראים מחוץ לאקדמיה". מסתבר שגם פרופסורים גבוהי מצח מהרווארד מחפשים רייטינג. רק שבניגוד לאותם טיפוסים ציניים שמורים לכם במה לצפות, הם יוצאים מתוך נקודת הנחה כי יש איזו מנת בינה מינימלית באנשים שיקראו את "הסימפסונים ופילוסופיה". מה גם שהגושפנקא באה מפי גראונינג עצמו – “אנשים שקוראים ספרים נהנים יותר מ'הסימפסונים'".

סוד קסמה של "הסימפסונים" היא בהיותה סאטירה שיודעת היכן עובר הגבול בין פארודיה לבין מחווה. כסדרה היא אינה אוטיסטית עד כדי להכריח את הצופה להיכנס לעולם הרמזים הזוי וחסר קשר, כמו, לדוגמא, החיקוי שלה, "פאמילי גאי". היא גם לא סאטירה בוטה ונטולת עכבות כמו "סאות' פארק", התוצר המוצלח והנשכני מבית מדרשם של טריי פארקר ומאט סטון. לעומתם, הסדרה של גראונינג מתקשרת עם כמות קהלים גדולה יותר לא בגלל שאינה בודקת עד כמה ניתן ללכת רחוק הן בפארודיה והן בסאטירה (היא לגמרי כן) אלא בעיקר בגלל שהיא נותרה לאורך 20 שנותיה אנושית.

ה"סימפוסנים" – יותר מ"פאמילי גיי" ובטח יותר מ"סאות' פארק" – היא סדרה על אנשים. רגילים. טיפשים. תאוותנים. רעים מיסודם. חמדנים. נכנעים בקלות לפיתויים וכמובן לא לומדים לקחים. ואנשים אוהבים לצחוק על אנשים כמוהם, לראות אותם עושים שוב ושוב את אותן טעויות סיזיפיות ומשעשעות, נופלים כמו גלמים לאותן מלכודות ונשארים – הפלא ופלא וממש כמונו – כמו שהם.

אם תרצו, הפתיח הקלאסי של הסדרה הוא המפתח להבנתה. החיים לא באמת משתנים. אנשים לא באמת משתנים. בארט אולי יכתוב כל פעם משהו אחר על הלוח אבל הוא נותר אותה דמות ניטשיאנית קלאסית כפי שאחד המאמרים הטובים בספר מתאר אותו. ליסה אמנם תנגן בכל פעם משהו אחר אבל זה עדיין לא ישאיר אותה בתזמורת הילדים. והומר...נו, הומר נשאר הומר. שימו לב שלא משנה מה יקרה לסימפסונים כאינדיבידואלים, כמשפחה זה תמיד ייקרה להם מול הטלוויזיה.

זה הגרוב של "הסימפסונים". כסדרה, בכל פרק היא מקפלת בעשרים דקות אבחנות כוללניות שמוצפנות היטב באירועים פרטניים שמספרים לנו סיפור חדש על דמויות שנדמה כי אנו כבר יודעים עליהן הכל. ובדרך כלל היא מצליחה גם להצחיק. מאד. הפילוסופים שכותבים בהשראתה, לעומת זאת – ונקודות ההשקה הן רבות מכפי שנראה בהתחלה – עושים זאת בצורה הרבה יותר מתאמצת מצוות החננות הבלתי נתפש שכותב את הסדרה.

"הסימפסונים ופילוסופיה" יצא לאור בעברית ב-2007 ונכתב ברובו עם הרבה אהבה לצהוב: הן להוגים והן לנשואי המחקר, גיבורי תרבות רלוונטיים ובעלי השפעה מכרעת יותר לזמננו מרוב הפילוסופים המתים ובטח אלו החיים. בכדי להשליט סדר באנרכיה המובנית של הסדרה, עורכי הספר חילקו אותו לארבעה נושאי על. חלקו הראשון עוסק בדמויות הראשיות וברובו בוחן שאלות שלצופה המיומן של "הסימפסונים" עלולות להיראות כטריוויאליות. יוצא דופן הוא מאמר המרתק והקורע מצחוק - "הומר ואריסטו". מחבר המאמר, ראג'ה הלוואני (שעלול להיחשד כבעל קרבה אתנית לשונאו של הומר, אפו נהספימפטלון) נקרע מאהבה לדמות הראשית בסדרה ומצליח לרדת לסוד קסמו של בולס הסופגניות ומרוקן בקבוקי הדאף הסדרתי – הוא פשוט אוהב את החיים. בכל גרעפס שלו, בכל פעם שהוא חונק את בארט, עושה את המעשה הלא נכון, נענש, נבעט, נזרק, כמעט נהרג או גרוע מזה, מצליח – הומר סימפסון הוא בו זמנית גם קינה וגם שיר הלל לחיים. את שניהם הוא עושה בהרבה אהבה ועוד תחת אקסיומה שקשה להתווכח איתה: "הניסיון הוא השלב הראשון בדרך לכישלון". דו!

חלקו השני של הספר הוא לטעמי המעניין ביותר. את "הסימספוסנים והרמזים" של ווילאים ארווין (אחד מעורכי הספר) וג'.ר.לומברדו צריכים ללמד בכל קורס מבוא לתרבות המערב. זוהי סקירה נוקדנית ומפורטת של עולם ההתייחסויות (ריפרור כפי שנהוג להתעלל במילה זו כיום) של מאט גראונינג וצוות כותביו. כמות הפרקים המטורפת שמאמר זה מעלה בזיכרון יכולה לשלוח אתכם ליו טיוב לשבוע כדי להיזכר ברגעי קסם צהוב כמו "עם מאגי זה יוצא שלושה", "הנדל"נות נושכת", "קולונל הומר", והקלאסי – "חשמלית ושמה מארג'". המאמר הזה מסביר בפשטות, ומבלי לסבך את ההדיוטות במסדרונותיה המאובקים של הפילוסופיה, למה הסדרה הזו עובדת על ילד בן שבע, היפסטר בן 21 ואחד ללא הגדרה בן 43. כל אחד מוצא בה משהו, וכולם יגלו עוד הרבה יותר בצפיות חוזרות. וזה למעשה סודה של הקלאסיקה – היא לא נגמרת בפעם אחת.

החלק השלישי של הספר מרכז בתוכו מאמרים שבודקים שאלות של אתיקה בסדרה. הטוב שבהם הוא המאמר המחכים של ג'ייסון הולט, "הצביעות של ספרינגפילד", שמתעכב על אחת הדמויות הנערצות בסדרה – צ'יף וויגאהם. ויש כמובן את הדובדבן חמוץ הפנים שנמצא בכותרתו של המאמר "ליהנות מ'הדבר הזה שמכונה גלידה: מר ברנז, השטן ואושר" – מאמר שמצליח לנתח את נפשו המרובדת והשסועה (כן, כן) של האיש הכי עשיר בספרינגפילד. אוו...אקסלנט.

יחד עם זאת, כשהגעתי לחלקו האחרון של הספר חשתי כבר עייפות נוכח עודף הפרטים ושמות הפרקים שאותם צריך להפוך בחזרה לאנגלית כדי לזהותם. ובכלל, כותרת כמו "הסימפסונים והפילוסופים" יכולה לחכות ליום שבו הצהוב כבר לא יהיה אותו צהוב, או כפי שאמר זאת צי'ף וויגאהם בעל האף החזירי: "אתה יודע איך לדבר, קווימבי, השאלה האם המילים שלך שוות משהו". והספר הזה, ספק אם יגרום למישהו לרוץ לגילמן ולפלוש לקורס הפילוסופיה הראשון שייקרה בדרכו, אבל לאלו מכם שכבר מזמן שבויים בקדחת הצהובה, הספר, לפחות בחלקו הגדול, שווה גם שווה את זמן הבטלה שלכם.