המסע לארץ אוז

בבוקר המופע התעוררתי בפאניקה שגרמה לי להכריח את עצמי לצפות בתוכנית רקובה על דייג, אנשים עם כ??ר?ס שזורקים ק?ר?ס כדי לדוג ק?ר?ס, הם הציקו לעצמם ולי עם חכות ופתיונות, פסיכולוגיה של סלמון ודגמי סירות. זה לא הרגיע אותי. זרקתי עצמי לרחוב הקריר כדי לפסוע קילומטרים ולעבור בקול על כל קטעי הקישור המורכבים, חשבתי שיחשבו שאני משוגע, מהלך וממלמל, ואז הסתכלתי ימינה ומימיני צעד אדם שחור שהקציף לעצמו נאום על ימות המשיח, לצידי רקע ברגליו אנרכיסט לבן וקיעקע בקולו את אושיות המשטר הקנדי ה"אכזר", ללא ספק יש לי מעט מהאלמנט של מגלומן חובב, תמיד פחדתי שאגיע לנקבת השילוח בלב ירושלם ויקפוץ לי הפקק, אפילו יש לי שיר כזה במופע:

"אולי נפשי תמצא מנוחה
כאן ב??מ?ח?ילו?ת?י?ך? ירושלים
אולי אני אגיח ואמצא מלוכה
כמה מזה מגלומניה?
כמה מזה אנטרופולגיה?
כמה מזה רגשי אשמה?
כמה מזה כי העולם שלי מלוכלך?"

יש בטורונטו כל כך הרבה שרוטים קולניים שאולי אם הייתי דווקא הולך בשקט, או אז היו חושבים שאני משוגע. רציתי שהמילים ישבו לי טוב בפה. כל רחוב פה מתפרש על עשרות קילומטרים. הלכתי והלכתי, כולם כאן חביבים, כולם מאריכים איתי בשיחה. אני אוהב את הקנדים, הם אמריקאים דיאט, בלי הלחץ, מופחתי חמדנות ומשקל, נראים מאושרים. התגנב לי רעב אז מלמלתי את עצמי למסעדה צמחונית מודעת לעצמה ברחוב Elm שעונה לשם COMMENSAL, אוכלים שם לפי משקל, ממלאים צלחת במיטב תבשילי קטניות, ירקות ירוקים, לזניה ותפודים, שוקלים את הצלחת, מוסיפים משקה עם תמציות פרחים ואלמנטים של אשכולית, אוכלים בכיף ומצילים את כדור הארץ שכן מדובר במסעדה פעילה באירגונים ירוקים וצודקים רבים. חזרתי לחדר טעון בעוצמה של העולם הצמחי. אני מוכן למופע!!!!

ה-Mod Club Theatre הוא מועדון רוק עם בלונדינית גבוהה ומקועקעת שעושה סאונד מוניטור, במה מחוספסת של רוק&רול, קומה שניה ובר עם כבוד. אנחנו כמובן חיפשנו ליצר חום יהודי, משהו פשוט שיגרום לאנשים להקשיב, משהו בלי ניכור. המתנדבים של מרכז Koffler סידרו את המקום השחור כך שיהפוך להיות שילוב של בית כנסת ומועדון שירה בציבור, בצדדים היו מסכים לתרגום האנגלי של השירים, ממולנו כיסאות פרונטליים ובצדדים שולחנות שמחים למשפחות וחברים שבאו בקבוצות. בבלאנס הסברנו לאלילת הפ?אנק שהיתה ממונה על סאונד הבמה שאנחנו אוהבים אווירה שקטה שקטה, שנשמע את מיתרי הקול ומיתרי הגיטרה, את מפוח האקורדיון ואת קשת הכינור, שהכלים יבואו מהמקום הטבעי שלהם, במה שמעודדת הקשבה.

אח"כ הסברנו לאנגלוסקסי שהיה אחראי על הסאונד שאנחנו רוצים שהקהל יכבוש את המוסיקה בליבו, ולא שהמוסיקה תכבוש את הקהל באמצעות דציבלים, אנחנו רוצים שאזנו של הקהל תהיה כרויה אלינו, לא בא לנו להתקיף אותו בעזרת אנרגיה חשמלית, אנחנו רוצים לבוא אליו בטוב. אחרי הבלאנס התחבאנו בחדר ההלבשה והצצנו מדי פעם, הלוואי אמן שיבוא קהל.

ותודה לאל, באו. היה מלא וגדוש, פתחו מקומות ישיבה בקומה השניה ובקומה הראשונה היו לא מעט עומדים. התרגשתי, הם אשכרה באו. יהודים וישראלים לשעבר מטורנטו שידעו שזה לא טיפקס, ובכל זאת באו לשמוע משהו חדש.

כאן כבר קשה לי לתאר את המופע באופן נרחב בלי לאבד את הענווה שאני מנסה לסגל לעצמי, אספר על פחדי שהתבדו ואתן לתמונות לדבר.

למרות שפחדתי לצאת כבד פה וכבד לשון האנגלית שלי עבדה יפה, הסיפורים עברו בסבבה ואפילו הבדיחות הצחיקו. כשמישהו צעק לי שאדבר עברית הסברתי לו בעברית שאפילו אם יש קומץ של אנשים שאינם דוברי עברית עלינו להיות מכניסי אורחים ולדאוג לכך שיהיו בעניינים ויבינו, לזה הקהל מחא כפיים בהתלהבות.

ראיתי פנים דומעות כששרתי את "אלוהי" עם קולו של סבא ניסים ואפילו דמעתי בעצמי ב"שוועת עניים", ראיתי חיוכים רחבים בשיר "זלמן זה לא אתה", בקיצור, הקהל התרגש והתחבר כמו הקהל בארץ.

מלבד כמה קריאות לשיר את "יושבים בבית קפה" בהדרן לא נרשמו בקשות מיוחדות. מלבד מחיאות כפיים ארוכות ומרגשות.

ההרכב עבד בהרמוניה ואחדות מיוחדת, ממש היה לנו כיף. נתתי מופע רחב יריעה במיוחד, הוספתי שני פיוטים של אשר מזרחי, שיר של הרב קרליבך ואת השיר "בתוך נייר עיתון". אין לי ספק שהמופע הלועזי הבא שיהיה בסוף השנה באנגליה והסיבוב האמריקאי שמתוכנן לינואר יהיו בע"ה מוצלחים מאוד.

עכשיו שההופעה עברה בטוב אני יכול להרשות לעצמי לשוטט מעט. רחוב יאנג הוא הרחוב הארוך ביותר בעולם, הוא משתרע על 1896 קילומטרים (כן, בדקתי שוב ושוב, הוא בספר השיאים של גינס). הוא מצודד לגמרי, החלטתי לקחת את ג'וני הפסנתרן ולצלוח אותו תוך כדי שאני מחפש נעל שווה ולא מותגית ותיק גב אנונימי אבל עם גב מכובד וג'וני מחפש לצלם תמונות במצלמתו החדשה (הוא צלם סוף העולם, כמו שהוא פסנתרן סוף העולם).

בקופצנות הישראלית בין חנויות תיקים לחנויות נעליים לא מצאנו מנוחה. רק כשהגענו לחנות הספרים המשומשים של אליוט, הסנפנו את ריח הספרים הישנים שהיו מסודרים יפה יפה על שלוש קומות נעימות ונרגענו. אין לי ספק, ספרים פותחים את הנשמה גם כשהם סגורים.

אח"כ מצאנו את עצמנו בבית המקדש של הפסנתרים, חנות של משחזרי פסנתרים עתיקים בשם Paul Hahn & Co , אולם התצוגה הכיל פסנתרים עתיקים במצב חדש, פסנתרים שלא רואים כמותם בשום מקום. ליטפנו את הפסנתרים ומצאנו את עצמנו בחדר האחורי, שם היו כל כוהני הפסנתר עסוקים בעבודה הקדושה והחרישית של שיוף, מתיחה, הברגה וצביעה וכולם חייכו בהבעה של הארה. זה דבר אדיר, מה שהם עושים, לדעתי הם פשוט גילגול של בוני בית המקדש.

יצאנו בחיל ורעדה אל הרחוב. ברחוב יאנג עפו העלים הצהבהבים ברוח הקנדית בדיוק עשר שניות ומיד אסף אותם עובד עירייה לשק מקרטון, טורונטו נקיה בהגזמה, נקיון זה איכות חיים ונקי שם, ממש נקי.

שתי מעדניות צרפתיות מלאות גבינות, יינות וירקות וחנות דגים מבריקה פצחו לנו את תיאבון הצהריים.

נכנסנו לגריל קוריאני וגילינו שעשינו את עסקת חיינו. בחמישים שקל לבנאדם אתה מקבל בלי הגבלה סלטים אסייתיים, בשר, עוף ודגים ואתה מבשל אותם על שולחן שהוא בעצם כיריים לוהטות, פשוט מניח אותם על האש ואוכל אותם בעזרת מלקחיים. היה טעים מאוד. כיהודי חובבן הקפדתי לא לערב דגים ובשר, הכנתי מקום על הכירה לדגים ומקום לבשר וכך בישלנו בנאגלות. היה טעים.

נעם מצד שני פשוט התגעגע הביתה.

קנדה בורכה בהההמווון מים. בכל ארצות המים אסלת השירותים מלאה יותר, אתה ממש יושב על אגם. כשאתה לוחץ את הכפתור להפעיל את הניאגרה, האסלה הופכת לרחבת קרקס שוקקת, סוסים חומים עם צעיפי משי לבנים צועדים בסך ומנפנפים לך לשלום עד שהם נעלמים לקול שאגות המים אל אחורי הקלעים. ככה זה כשיש מים.

שוב אנחנו בנמל התעופה. גיליתי שאם אני מבמבם לעצמי את השיר "מובטל בלוז" של אריאל זילבר ומאיר גולדברג, אני מחייך לכולם והכל עובר לי בדקה. כל הבודקים חייכו אלי חיוך לועזי, כל המדרגות התפנו לרגלי, כל המזוודות נענו לי וכל השערים נפתחו לי. ממש אריאל זילבר סלל לי את דרך המלך למטוס. נסו את השיר הזה בטיסה הבאה שלכם, זה עובד.

גל פרמן לשעבר בסיסט טיפקס והיום מפיק, מנהל וחבר חגג בשחקים את יומולדתו הארבעים. סיפרנו לדיילות הקנדיות המאופקות והן יצאו מגדרן כדי לשמח אותו והגניבו לו בקבוקון אייריש קרים לקפה. הגזימו. ראשים יעופו.

לקראת הנחיתה המהמתי בליבי לספינת השחקים, בית ראשון מתוך שירו של ח.נ. ביאליק:
ב??ת-יו?נ?ים הו?מ?י??ה,
ב??ת-יו?נ?ים ב??ה?יר?ה,
נ?ח?ת?נ?י ב?י??ם
ע?ל כ??נ?פ?י ה?ס??יר?ה
ו?ת?ו?ל?יכ?נ?י
ל?א?ר?ץ ה?ב??ח?יר?ה.

אחרי הנחיתה נפגשנו כולם ליד המסוע. ג'וני הפסנתרן חייך בחיוך השמור לשבים לארץ קודשנו ואמר: "מהשמיים, איילון נראה כמו נהר של זהב".

19.12 - מתנ"ס מזכרת בתיה

24.12 - מועדון רשימו, רחוב המנורה 8 בירושלים מול חניון ז'ראר בכר.