בית התקליט עם דירהוף

"כל מה שנשאר מהמוזיקה היוונית העתיקה הוא שברים ספורים שהועתקו מדור לדור. כל מה שנשאר מכלי הנגינה היוונים העתיקים הוא בעצם שברי ציורים של כלים אלו. ההרכב הספרדי הזה החליט לאסוף את השברים האלו, לבנות כלי נגינה ולהוציא מזה משהו. היופי באלבום הזה אינו בכך שהם מנסים לשחזר את הצליל המדויק אלא בכך שהם מצליחים לגרום לנו להתעלם מהעובדה שאין לנו מושג איך המוזיקה הזו בכלל נשמעה. זה תקליט עצוב מאוד".

"מלך המצעדים שר אריות אופרה של פוצ'יני ואחרים. כל השירים נאמנים לחן המקורי, אבל סגנון השירה המודרני של בולטון מוציא את האריות מהעבר אל מחוץ להיכל המוזיאון שבו לרוב כלואה המוזיקה הקלאסית ומביא אותן ישר ללב המאזין"

"רק בגלל שאני לא שותה, מעשן או מקלל, זה לא אומר שאני לא חושב שקית' ריצ'רדס הוא הסיבה שבגללה אני עושה מוזיקה".

"הלהקה הזו לקחה כמה מהשירים הבולטים ברפרטואר הקלאסי והפכה אותם לסטנדרטים של ג'אז. כל התווים נשמרו במקום, בתוספת מקצבי סווינג, קולות, בס קליל ותופים ברקע. האפקט הוא גם משעשע למדי וגם רציני להחריד".

"אני חושב שמוזיקה אמורה לגרום לי לרקוד ולחייך, אבל כשאני מקשיב לאלבום הזה אני פשוט קופא. הוא החוליה הקובנית החסרה בין סטרווינסקי לג'יימס בראון".

"הגיטריסט הזה עשה מוזיקה מאולתרת בלבד, תוך שהוא מפתח שפה משלו שלא ניתן לפספס. הוא ניסה גם לחנך רבים אחרים ללכת בדרכו, הבעיה היא שאף אחד לא באמת יכול לעשות את זה. משהו באופן בו ביילי מאלתר היה כל הגיוני, כל כך לא ניסיוני למעשה, שזה נשמע מוזיקה מולחנת ומחושבת למדי".

"מגושמות=אמנות, פאנק-רוק= מוזיקה אמיתית, רעש=נחמדות. המוזיקה של הלהקה הזו היא כמעט נאום".

"זה כאילו בטהובן הפך את המחשבות של עצמו לצליל, שזו למעשה הסיבה בגללה העניין במוזיקה הוא לא סביב 'צליל'. הוא היה חרש למשך רוב הקריירה שלו, אחרי הכל. נסו לחשוב שזה נשמע כאילו הוא מנסה לדבר דרך המוזיקה. שנאבל מדגיש את האספקט הזה במיוחד – בגלל שהוא יוצר את המוזיקה כמו מתוך אלתור, שזו למעשה האיכות של לחשוב בקול רם".

"אם הלחיים שלכם היו יבשות לאחרונה, הרשו לי להציג בפניכם את התשובה המושלמות. אל תשימו את האלבום הזה בעבודה, לא תצליחו לעשות שום דבר. ההרכב הזה הצליח להפחיד אותי, אתם חושבים שאכפת להם שאני לא אדם דתי?"

"אני וסאטומי, הסולנית של דירהוף, ראינו אותם בהופעה והם ניגנו את השירים מהאלבום, אבל שונה לגמרי. כל ארבעת החברים בהרכב נראים כאילו הם מנגנים סולו כל הזמן, כאילו יכולת לקחת את החלק של כל אחד מהם ולהקשיב רק לו וזה יישמע שלם לחלוטין. עם זאת, כשהם ביחד, אתה יכול לעקוב אחרי כל אחד בצלילות מדהימה. שורטר יכול היה לנוח על זרי הדפנה בשלב זה של הקריירה, אבל במקום זה, כל הופעה שלו היא הזדמנות לנסות משהו חדש".